מבט כללי לאוזבקיסטאן - חוברת

בחזרה לפרגאנה...

חומר רקע ומידע בסיסי

על רפובליקת אוזבקיסטאן

איסוף חומר, תרגום, כתיבה ועריכה

יצחק שפילמן

אפריל 2005

הקדמה בנימה אישית ... 

למה "חזרה לפרגנה" ?

בשנת 1941 עם  תחילתה  של  מלחמת  גרמניה  נגד רוסיה, אבא שלי, הכניס בכח את אימי לתא ברכבת שנעה מזרחה. אף אחד מהם לא ידע ומתי ואם בכלל יפגשו שוב. אמי עברה דרך אוקראינה, רוסיה קווקאז, חוף הים הכספי, קאזכסטאן עד שהגיעה לאוזבקיסטן, לאזור פרגנה. כל המשפחה- סבים, סבתות, אחים ואחיות משני הצדדים, שנשארו בעיר קובל באוקראינה לא שרדו את השואה.

עם כיבושה של אוקראינה על ידי הגרמנים ונסיגתו של  הצבא הרוסי, אבי התחיל את האודיסיאה שלו. הוא התחיל בחפושים אחר אמי. הוא עבר מתחנת רכבת אחת לתחנת רכבת שניה,חיפש ברשימות השמות של תנועת האזרחים, עבר מכפר לכפר, עבר משכונה לשכונה ומבית לבית .הוא עבר בכל המקומות שבהם עברה אמי. החיפושים נמשכו כ- 18 חודשים. בסוף הם ניפגשו. שם נולדתי.

חוברת זו אני מקדיש להורי

מרים ואלכסנדר שפילמן ז"ל.

קוראים יקרים!

חוברת זו אינה אמורה למצות את כל הנושאים  הקשורים לאוזבקיסטן. מטרתה העקרית היא, לתת מידע בסיסי למשתתפי הטיול לאזבקיסטן.
נוכחתי לדעת, שאין כמעט בנמצא חומר הכתוב בעברית או באנגלית על ארץ זו.

גם באוזקיסטן קשה למצוא חומר, והספרים הקיימים כתובים ברוסית. לכן, תרגמתי ואספתי חומרים ממקורות שונים על נושא אוזבקיסטאן,
דרך המשי, האיסלם וריכזתי אותם בחוברת זו.

אני מקווה שהחוברת תוסיף להבנת המקומות בהם נבקר ותתרום להנאתכם מהטיול.

תודה מיוחדת לאשתי שלא חסכה זמן ומאמץ

בהבאת החוברת לדפוס.

באהבה

                        יצחק

תוכן העניינים

1. הקדמה

2. רפובליקת אוזבקיסטאן- נתונים בסיסים

3. אלכסנדר מוקדון – האיש והאגדה

4. הקוראן

5. האיסלאם – יסודות הדת

6. "מילון כיס" באוזבקית לתייר

7. יהדות אוזבקיסטאן

8. ביבליוגרפיה

הרפובליקה של אוזבקיסטאן

אוזבקיסטאן -  נתונים בסיסיים :

שם מלא: הרפובליקה של אוזבקיסטאן
שטח: 447,000 קמ"ר מיקום - מרכז אסיה
אוכלוסיה: 25.2 מיליון נפש
בירה: טשקנט (2.3 מיליון נפש)
תושבים: 71% אוזבקים, 8% רוסים
שפות: אוזבקית, טג'יקית, פרסית
דת: % 88 מוסלמים סונים, 10% נוצרים
ממשל: רפובליקה
הנשיא: איסלאם קארימוב מ- 1990

עצמאות – 1 בספטמבר 1991

אוכלוסיה

אוכלוסייה – 25.2 מליון נפש

צפיפות ממוצעת – 56 נפש לקמ"ר

שיעור יודעי קרוא וכתוב – 99%

קבוצות אתניות עקריות:
 

אוזבקים – 80%

רוסים – 5.5%

טאג'יקים – 5%

קזחים – 3%

טטרים – 1.5%

אחרים – 2.5%

שפות עיקריות :

אוזבקית – 74%

רוסית – 5.5%

טג'קית – 5%

קזחית – 3%

קראקפלאק – 2.5%

טטרית – 1.5%

דתות :

מוסלמים – 88% (רובם סונים)  

נוצרים אורתודוקסים – 9%

אחרים – 3%

מבנה פוליטי:

רפובליקה נשיאותית

עצמאות- 1 בספטמבר  נשיא המדינה- איסלאם קרימוב (מאז 1990(

גיאוגרפיה:

שטח – 447,400 קמ"ר

ההר הגבוה ביותר- 4,301 מ' מעל פני הים ( Adelunga Toghi )

משקעים ממוצעים – 100-300 מ"מ

גבולות:

אפגניסטן          137    ק"מ

קאזכסטן          2203  ק"מ

קירגיסטן          1099  ק"מ

טאזיקיסטן       1161  ק"מ

טורקמניסטן     1621  ק"מ

נתונים כלכליים :

תוצר מקומי גולמי: 5.8 מיליארד דולר
תמ"ג לנפש: 250 דולר
צמיחה שנתית: עשרה אחוזים
אינפלציה: % 475 

ענפים עיקריים: כותנה, פירות וירקות, אורז וזהב
שותפות מסחריות עיקריות: מדינות חבר העמים

אוצרות טבע עיקריים:

גז טבעי

נפט

זהב, כסף

אורניום

עופרת

מתחות נדירות : טאנגסטן,מוליבדן

אבץ

פחם

נחושת

ואחרים

זמן באוזבקיטן

זמן באוזבקיטן - כלפי גריניץ'            +5 שעות

                            כלפי ישראל             +2 שעות

ראה אתר -  www.timeanddate.com/wordclock/city.html

קידומת לקשר טלפוני לאוזבקיסטן :    998+

                                      לטאשקנט           71

 מיקומה הגיאוגרפי של אוזבקיסטאן:

אוזבקיסטאן גובלת בטורקמניסטאן במערב, בקזחסטאן בצפון ובמזרח, ובקירגיסטאן, טג'יקיסטאן ופלח קטנטן מאפגניסטאן בדרום.
זוהי ארץ שטוחה וחדגונית, ושטחה קרוב לזה של שווייץ, אך יותר משני שלישים מהמדינה, בעיקר במערב, הם ערבות ומדבר.
את הגיוון היחיד מספקת הדלתא שבה נשפך נהר אמו-דאריה למה שנותר מימת אראל (Aral). במזרח נוטה אוזבקיסטן כלפי
מעלה, לכיוון ההרים של שכנותיה, ומכאן יוצאים הנהרות המחיים את המדינה. הנהר הגדול ביותר במרכז אסיה, אמו-דאריה,
מתווה את רוב הגבול עם טורקמניסטן ואפגניסטן. השטחים החקלאיים הפוריים ביותר (ומכאן שגם רוב האוכלוסייה) נמצאים במרווחים
שבין ההרים, במישורי הסחף שלמרגלותיהם, ולגדות שלושת הנהרות הגדולים במדינה.

חלק מהפרויקטים שהחלו בעידן הסובייטי עדיין הורסים את המדינה. בשנות ה-60 החליטו הסובייטים להגביר את תפוקת הכותנה
באוזבקיסטאן באמצעות מערכת השקיה משופרת והסיטו את הנהרות הזורמים לימת אראל, בצפון המדינה.
כתוצאה מכך איבדה הימה % 75 מנפחה, ושטחה הצטמצם לכדי מחצית. תעשיית הדיג באזור נהרסה,

האקלים השתנה (יש כאן פי ארבעה ימים ללא גשם מכפי שהיו בשנות ה-50), והמליחות הגדולה של האדמה והמים, בנוסף על המשקעים
הכימיים מייצור הכותנה, יצרו בעיות בריאות חמורות בקרב האוכלוסייה. גם החי והצומח באזור נהרסו.
תוכניות ההשקיה בערבות של אוזבקיסטאן הרסו אף הן את הקרקע, זיהמו את המים וגרמו לסחף, לצחיחות ולמליחות עצומים.

הטמפרטורות באוזבקיסטאן משתנות מקצה לקצה - בלילה צונחת הטמפרטורה עד כדי 20 מעלות, וההבדלים בין האקלים במדבר ובהרים קיצוניים.
לא יורד כאן הרבה גשם, פרט להרים. הגשם המועט שיורד ניתך בחודשים מרץ עד אפריל ואוקטובר עד נובמבר והופך את האדמה לבוץ.

אזורי השפלה נעימים למדי ממאי עד תחילת יוני ומספטמבר עד תחילת אוקטובר. אמצע הקיץ חם להחריד, כשהטמפרטורות מגיעות
ל-40 מעלות בטשקנט ול-50 מעלות בדרום אוזבקיסטן. בחורף (ינואר-פברואר), נעות הטמפרטורות במהלך היום בין מינוס 5 לבין 10 מעלות.

היסטוריה
האזור לאורך חלקו העילי של אמו-דאריה ולאורך סיר-דאריה ויובליהם היה תמיד שונה ומופרד משאר חלקי מרכז אסיה. תושביו הם תושבי-קבע
ולא נוודים, ודפוסי השימוש בקרקע והמבנים החברתיים לא השתנו הרבה מאז המאה השישית לפני הספירה ועד המאה ה-19.
חבל ארץ זה היה חלק מכמה ממלכות פרסיות עתיקות מאוד.
במאה הרביעית לפני הספירה עבר כאן אלכסנדר הגדול ונישא לבתו של השליט המקומי ליד סמרקנד.
בימי שלטונה של אימפריית כושאן הובא הבודהיזם לאזור, ואילו דרך המשי קידמה למגעים של סחר ושל שלום עם העולם החיצון.
עיירות רבות צמחו כאן, וחבל הארץ הפך עשיר מאוד.

במאה השישית שעטו הטורקים וכבשו את הערבות, והביאו עמם את האיסלאם ואת הכתב. כשהמשיכו הטורקים לעבר כרי המרעה הירוקים יותר,
שוב השתלטה פרס על האזור, עד שג'ינגס חאן וחייליו כבשו את המדינה כולה כרוח סערה. עם עלייתו של השליט האכזר טימור לנג במאה ה-14,
שוב החלה אוזבקיסטאן לשגשג, וסמרקנד הפכה לבירה מוסלמית נוצצת, בזכות טימור, שהיה פטרון האמנויות. בתקופה זו לערך נטלו לעצמם כמה
שבטים מונגוליים את השם אוזבקים; במאה ה-14 החלו לנוע דרומה, ולבסוף כבשו את האימפריה של טימור. ב-1510 כבר כבשו את האזור כולו,
מאמו-דאריה עד סיר-דאריה, ושלטו בו מאז.

בתחילת המאה ה-18 ביקש החאן מחיבה (Khiva) עזרה מפטר הגדול, הצאר הרוסי, בהגנה על ארצו כנגד הטורקמנים והקזחים,
ובכך עורר את עניינה של רוסיה במרכז אסיה. עם זאת, עד שהחליטו הרוסים לשלוח צבא שיכבוש את חיבה, כבר לא נזקק החאן לעזרתם וטבח
כמעט בכל הכוח הצבאי. פרט למספר היתקלויות משניות, התרחשה הפלישה הרוסית הגדולה רק ב- 1839, בימיו של הצאר ניקולאי הראשון,
ששאף למנוע את ההתפשטות הבריטית באזור, אך המשימה לא היתה הצלחה גדולה. 25 שנה לאחר מכן ביצעו הרוסים צעד רציני נוסף,
וב-1875 כבר שלטו באזור כולו.

לאחר המהפכה הרוסית של 1917, הכריזו הבולשביקים על הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוטונומית של טורקסטן, למרות העובדה שרוב
עמי מרכז אסיה לא הגדירו עצמכם כמדינה, אלא כקבוצה אתנית- טורקים או פרסים. באוקטובר 1924 הוכרז על עצמאות אוזבקיסטאן,
אך זו היתה עתידה לשנות את צורתה ואת גודלה פעמים רבות בעשורים הבאים. בכל הקשור לאוזבקים הכפריים, התבטא השלטון
הסובייטי בהלאמת חוותיהם ובהפיכתן לקולקטיבים, כמו גם במעבר חד לעיבוד כותנה, ואילו האינטליגנציה נפלה קורבן לטיהורים נוראיים.

התנועה האנטי קומוניסטית הרצינית הראשונה נוסדה ב- 1989 במטרה לפתור בעיות באשר לגידול הכותנה, ולאפשר את השימוש
באוזבקית כשפה רשמית. למרות (ואולי בגלל) שהתנועה היתה פופולרית מאוד, היא לא הורשתה להשתתף בבחירות.
אחרי ההפיכה במוסקבה ב-1991, הוכרז על עצמאותה של אוזבקיסטאן, והמפלגה הקומוניסטית שינתה את שמה אך שימרה
את המצע הקודם שלה בשלמותו. מנהיג המפלגה, קארימוב, מחזיק מאז בשלטון, בעיקר משום שקבוצות האופוזיציה לא הורשו עדיין להשתתף בבחירות.
למעשה, מאז הכרזת העצמאות גבר כוחו וההתנגדות לו פחתה, בשל ההגבלות שהטיל על התנועה, על הפעילות הפוליטית
ועל הפרסום, במסגרת של מדינת משטרה, עם איום מתמיד באלימות. רשמית, אוזבקיסטאן היא דמוקרטיה רב מפלגתית, אבל במציאות
משליט השלטון טרור על מפלגות האופוזיציה, עד שהן חדלות לפעול. בבחירות של 1995 היה קארימוב המועמד היחיד.

המדינה הייתה תמיד יותר מיושבת מהמדינות שסביבה ,שהיו בעיקר מדינות נוודים. האזור היה חלק מהמדינה הפרסית העתיקה.
אל האימפריה האכמנית (ACHAEMENID) פלש אלכסנדר הגדול במאה ה- 4 לפנה"ס.
הוא נעצר בסמוך לסמרקנד ונישא לרוקסנה, בתו של המושל המקומי. דרך המשי לאורך התקופות השונות הביאה לשגשוג ופריחה במדינה.
עם שקיעתה של הדרך מורגשת שוב ההשפעה הפרסית.

במאה ה - 6 לפנה"ס מגיעים לאזור "הטורקים המערביים" אשר נטמעים בדרך החיים המקומית. הערבים מביאים את האיסלאם
ואת הכתב הערבי במאה ה - 8 אך הם מוצאים את מרכז אסיה גדולה ובלתי ניתנת לשליטה.

חזרה מחודשת אל פרס חלה בזמן שושלת SAMANID במאות ה 9-10. הבירה בוכרה הייתה מרכז אינטלקטואלי דתי ומסחרי מחודש.

במאה ה  11 ה CHAZNAVUDS נודדים לחלק הדרומי של האזור. באותו זמן TURKIC KHOREZMSHAHS שולט במרכז אסיה אולם זה
נמשך זמן קצר עד להגעתו של ג'ינגס חאן. האזור הופך מרכזי שוב עם עלייתו של טימור הלוחם האגדי.

תרבות ואירועים  

כמה מהדוגמאות היפות והנועזות ביותר של אדריכלות דתית מוסלמית נמצאות בבוכרה, בחיבה ובייחוד בסמרקנד.
רוב המסגדים העצומים, המינארטים, אחוזות הקבר והמנזרים מקורם בתקופת אימפריית טימור, ששליטיה אהבו מאוד פאר הדר וזוהר.
האמנות העממית של אוזבקיסטאן התרכזה מאז ומתמיד בחפצים - בגדים, כלי נשק, תכשיטים, אריגה,
רקמה ושטיחים - כל מה שמתאים לחיי נוודות למחצה. האיסלאם אוסר על ציור של כל יצור חי, כך שהאמנות המסורתית התפתחה בצורת קליגרפיה,
כשהיא משלבת כתב ערבי וערבסקות, כמו גם גילוף דלתות ומחיצות. הציור זכה לתחייה תחת השלטון הסובייטי והפך ליציר כלאיים
מסקרן של ריאליזם סוציאליסטי וחיקוי של מסורות עממיות - כמו, למשל, ציור של אוזבקים חייכניים בבית תה, כשברקע מתנשאות ארובות
עתידניות אל קו הרקיע. הגברים האוזבקיים לובשים בדרך כלל בגדים בצבעים כהים, פרט לאבנט הססגוני, שבו משתמשים המבוגרים לסגור
את מעיליהם הארוכים. כולם כמעט חובשים דופי (dopy), כיפה מרובעת ושחורה, הרקומה בלבן.
הנשים האוזבקיות אוהבות בגדים בוהקים בשלל צבעים, וחלקן לובשות שמלות עד הברכיים ומתחתן מכנסיים תואמים.
צמה אחת או שתיים מעידות על אישה נשואה, וצמות רבות יותר - על רווקה. גבות מחוברות נחשבות לתו-פנים נאה ונחשק, וחלק מהנשים
אף משרטטות את הגבות בעיפרון, להגברת הרושם. האוזבקית היא השפה הרשמית במדינה, אבל הרוסית היא עדיין שפת הממשל והאקדמיה,
וגם הטג'יקית שגורה בפי תושבי סמרקנד ובוכרה.

האוכל במרכז אסיה דומה לאוכל המזרחי שלנו בשימוש באורז, בתיבול חריף, בירקות ובקטניות, ביוגורט ובבשרים בגריל.
בצפון אוזבקיסטן כולל המטבח המקומי פלוב (תבשיל אורז, גזר, ובשר), קבב, איטריות ופסטה, תבשילי קדירה, מגוון לחמים
ודברי מאפה, ואילו את המטבח של דרום אוזבקיסטאן מאפיינים תיבול מעודן ומתוקים נהדרים. באוזבקיסטאן שותים בכל מקום.
בכל מקום ניתן למצוא תה ירוק או שחור. למרות המורשת המוסלמית, התקופה הסובייטית השאירה את החותם שלה.
רוב האוזבקים שותים אלכוהול.

חיים מוזיקלים באוזבקיסטן

במהלך סיור באוזבקיסטן אנו פוגשים אתרים שונים המציינים את התפתחות התרבות הרוחנית – האיסלם, תרבות וויזואלית – ארכיטקטורה,
גילופי עץ, כתב, אמנות פלסטית – קרמיקה,פורצלן ,ציור וקישוט של מיניאטורות על תכשיטים ועל כלים שימושיים,
תרבות שימושית: רקמה –אריגת שטיחים מחומרים שונים כגון צמר, כותנה, משי, אריגת בדים לביגוד, צביעת בדים וצמר. 
עדות לקיום תרבות עתיקה אחרת אנו מוצאים גם ביצירות מוזיקליות. בעת העתיקה, למוזיקה היה תפקיד חשוב בשמירה
על תרבותה ויחודיותה של החברה הנוודית. המוזיקה העממית היא תוצר של תנאים פיזיים, מקום ומצב הרוח של אותו נגן בסביבתו.
המוזיקה אף פעם לא הועלתה בכתב.

המוזיקה האוזבקית העממית מבוצעת תמיד מהזיכרון והיא מאולתרת. אפשר למצוא 4 זרמים עקרים שצמחו על פי אזורים:

- זרם חריזמי – מאזור חיבה

- זרם פרגננו – טשקנטי

- זרם בוכרו – סמרקנדי

- זרם סירחנדרו – קאשקאדריני

כל הזרמים הם תוצאה של מורכבות החיים האתניים בכל אזור ואזור. בתקופה העתיקה לא היו גבולות במושגים של היום.
התיחום נקבע על-פי שטחי מירעה או דרכי מעבר בתחום השבט או הקבוצה. אוכלוסיות שונות בעלות תרבות מקורבת  אבל שונה
חיו על פי אינטרסים משותפים בשטחים נרחבים. האוזבקים חיו בקירבת טאדזיקים או קירגיזים. על פי המסורת בעת העתיקה,
אנשים חיו בתוך חומות העיר או בישובים מרוחקים זה מזה בריכוזי אוכלוסיה, כאשר בתוך הישוב החלוקה לרובעים היתה לפי בעלי מקצוע:
וכך אנו מוצאים רובעים של קדרים, קצבים, נפחים. כך גם היה עם נגנים, זמרים - קליזמרים כלומר מחזיקי כלי זמר - מוזיקאים.
את היצירות והשירים ניתן לחלק לפי השעות שבהן בוצעה הנגינה או השירה, ולפי התנאים בהם היו מבצעים שירים בצמוד לתפילה או על-פי ארועים בשנה.
היו שירים לעבודה ושירים כללים לכל עת.

"קושיק" – שיר רגיל עם בית שחוזר על עצמו.

"אשולה" – שיר לירי עם מנגינה מפותחת עם מערך צלילים רחב וקצבי.

אמנות הנגינה ויצירת כלי נגינה עברו מאב לבן. סביב "רבי אומנים" התרכזו צעירים שלמדו ליצור כלים   ולמדו מהם נגינה ושירה.
תרבות כתיבת מוזיקה למעשה לא היתה קיימת. רק רבי אומנים ידעו ליצור כלי נגינה לנגן ולשיר.
הכלים שהתפתחו במרוצת השנים: חליל, כלי מיתר ותופים. בכלים אלה אפשר היה להפיק צליל של אוקטבה אחת.

הרכבים מוזיקליים – תזמורת, בדרך כלל, מורכבת ממספר כלים כאשר כל כלי נותן צלילים של אוקטבה אחת .
התזמורת כולה מסוגלת להשמיע צלילים על פני 2-3 אוקטבות. התפתחות דינמית במוזיקה חלה במאה ה-20.

ב- 1918 נפתח הקונסרבטוריון הראשון בטשקנט. לראשונה מגדירים גבולות יצירה מוזיקלית:

נכתבות יצירות דרמה מוזיקלית, קומדיה, אופרה ובלט.

1934 –  פתיחת ביה"ס המוזיקלי הראשון

1936 –  פתיחת התזמורת הפילהרמוניה הראשונה בטשקנט

1962 – בסמרקנד- פתיחת בית האופרה. מתחיל תהליך לימוד וקליטה של מוזיקה ותרבות מערבית. מתחילים להציג יצירות של קלאסיקה אירופאית.

אירועים מיוחדים

פסטיבל האביב נאברוס (Navrus - 'ימים חדשים') הוא החג החשוב ביותר בלוח השנה של עמי מרכז אסיה - גרסה מוסלמית ליום השוויון
האביבי בין היום והלילה (21 במרץ) ולחגיגות ההתחדשות והאביב שנערכו עוד לפני האיסלאם. החגיגות בנות ימינו כוללות תחרויות במשחקים
עממיים, פסטיבלי מוסיקה ודרמה, אמנות רחוב וירידים ססגוניים, ואחד המקומות הטובים ביותר לצפות בכל אלה הוא סמרקנד.
את הרמדאן חוגגים ברוב חלקי אוזבקיסטן בצנעה יחסית, ורוב התיירים לא מתקשים למצוא אוכל גם בחודש זה.
חג הקורבן (Qurban), עיד אל-אדחה, נחגג בשחיטת כבש ובחלוקתו בין קרובי המשפחה ובין העניים.

במאי, מדי שנה זוגית, מארחת טשקנט פסטיבל סרטים, שמוצגים בו סרטים מאפריקה, מאסיה ומאמריקה הלטינית.
בסמרקנד מתקיים פסטיבל הילדים לשלום ולפירוק נשק ב-23 באוקטובר - החגיגות סובבות סביב המוזיאון הבינלאומי לשלום ולסולידריות,
מקבץ מרהיב של מזכרות מכל העולם. פסטיבל הקציר פאחטה-באיראם (Pakhta-Bairam), שמתקיים בקאראקאלפאק (Karakalpak) בדצמבר,
הוא אחד המקומות הבודדים בעולם שבו תוכלו לראות משחק של אילאק אויני (ylaq oyyny).
בגרסה זו של הפולו, האופיינית למרכז אסיה, חובטים השחקנים בגוויית עז במגרש - הנסיך צ'רלס חובב הפולו היה משתלב
כאן היטב... אם ענפי ספורט כאלה קוסמים לכם, תוכלו לצפות גם בהיאבקות, בקרבות איילים ובקרבות תרנגולים.

האוזבקים
מעט מאד נכתב על ההיסטוריה הקדומה של האוזבקים. ההיסטוריה הידועה מתחילה בין השנים 1313-40 תקופה בה שלט באזור לוחם ידוע,
מצאצאיו של ג'ינגס חאן ושמו OZBEG (אוזבק) ואשר לוחמיו החלו לכנות את עצמם על שמו. האוזבקים נעים דרום מזרחה, כשהם
מתערבבים עם הטורקים ומאמצים את שפת ה TURKIC. אל אזור הנהר סיר-דאריה הם מגיעים באמצע המאה ה - 15.
כשהם מקבלים את מרותו של השייח' מוחמד שייבני.

בשנת 1510 כל השטח שבין אמו-דריה ו סיר-דריה שייך לאוזבקים כשהם שולטים במדינה בעיקר מבוכרה ומאזור חיבה.

אחרון השליטים האוזבקים (והגדול ביותר) ה - SHAYBANID KHANS היה עבדולה ה - 2 בין השנים 1538-98 האחראי גם על
הארכיטקטורה הנפלאה של בוכרה.

מאוחר יותר שולטים באזור ה ASTRAKHANIDS כמעט עד סוף המאה ה - 18.
בשנת 1785 שולט באזור האמיר של בוכרה, מאסים שה-מוראד ובתחילת המאה ה - 19 כל אחת מהערים המרכזיות, חיבה, בוכרה
וקוקאנד הנן עצמאיות ושולטות על סביבתן.

התקופה הרוסית

בתחילת המאה ה - 18 מציעה העיר חיבה לפיטר הגדול מרוסיה הצעה: לעזור לה כנגד ניסיונות הכיבוש של טורקמנים ושבטים קזקים.
זוהי המעורבות הראשונה של רוסיה במרכז אסיה. תאבונו של פיטר גדל כשנוכח בפוטנציאל המסחרי של חיבה, בדרך הארוכה בואכה הודו,
כמו גם מהשמועות על מציאת זהב באזור נהר אמו-דריה. ברגע האחרון (1717) התחרט ה"חאן" של חיבה והוציא להורג את כל החיילים הרוסיים
אשר באו לעזור לו. ההתלהבות הרוסית נעצרה וחוזרת בהדרגה בעיקר בקשרי מסחר (בוכרה) - כותנה תמורת טקסטיל וחפצים שונים.
שוק העבדים בבוכרה וחיבה משמש גם כתירוץ טוב לרוסים להגיע לאזור. בשנת 1839 הצאר ניקולי הראשון שולח "משלחת מחקר" לאזור,
בעיקר כדי להתחקות אחר תנועת האנגלים אשר באותן שנים משתלטים על אפגניסטאן. 25 שנים מאחור יותר, כאשר הרוסים מאוחדים
סוף סוף, "נופלות" הערים טשקנט (1865) בוכרה (1868) וחיבה (1873) לידיהם והשליטה הרוסית מושלמת באיזור.
הקשר בין אוזבק ואוזבקיסטאן הינו בעצם קשר שיצרו הסובייטים. לאחר המהפכה הרוסית של 1917/18 מחלקים הבולשביקים את המדינה
על פי קבוצות אתניות ולפתע יש לאוזבקים שטח ארץ משלהם (1924). השינוי העיקרי שחל במדינה מאותה שנה היה המעבר האינטנסיבי
לחקלאות ובעיקר לכותנה. האינטלגנציה האוזבקית הוגלתה ובאזור נותר העם הפשוט והעני שגם הגלסנוסט של שנות ה - 80 לא שינה
את אורחות חייו בצורה קיצונית.

עצמאות

בשנת 1989 נערכת בטשקנט אסיפה המונית אשר קוראת בפעם הראשונה לעצמאות מבחינת השפה והכלכלה. בשלב זה, עדיין אין קריאה
לעצמאות כוללת ורק בבחירות של פברואר 1990 נבחר איסלאם קארימוב לנשיא החדש של מדינת אוזבקיסטאן.
ב -31 באוגוסט 1991 מוכרזת עצמאות המדינה.

בדצמבר 1991 מתקיימות הבחירות הראשונות לנשיאות, וקארימוב זוכה ב - 86% מהקולות.
קבוצות אופוזיציוניות קטנות כולל מפלגת האיסלם לא מורשות לקחת חלק בשלטון מרכזי.

מספר מעשי רצח שאירעו בין השנים 1992-93 כנגד קבוצת האופוזיציה הגדולה BIRLIK נתנו תירוץ לקארימוב לחזק את
שלטונו ואת כוחה של המשטרה ורבים ממתנגדי השלטון מושמים במעצר או נעלמים. כיום רוב מתנגדי השלטון חיים בגלות - בעיקר במוסקבה.
בבחירות של דצמבר 94 ואח"כ במרץ 95 הוארך שלטונו של קארימוב עד שנת 2000. עם שכנים שבהם עולה ומתפתח הפונדמנטליזם
הערבי/איסלמי אין פלא כי קארימוב אימץ את סגנון שלטונו של טימור, כולל החלפת פסלו של קארל מארכס בכיכר המרכזית של טשקנט.

רחובות רבים שינו את שמם מאז קבלת העצמאות. הכתב הקירילי נמחק כמעט לגמרי מכל מקום אפשרי. יחד עם זאת - תושבים רבים כולל
נהגי מוניות, וגם על גבי מפות רבות עדיין ניתן לראות ולשמוע את השמות הישנים.

גיאוגרפיה

שטח המדינה: 447,400 קמ"ר – (כגודלה של שבדיה) והיא המאוכלסת ביותר מבין מדינות מרכז אסיה.
כשני שליש משטח המדינה הינם שטוחים - מדבר ורמת USTYURT.  במערב המדינה, משתרע מדבר קיזילקום - המדבר האדום.
שארית זרימתו של נהר האמו-דריה מגיעה באזור זה לאגם אורל. מזרח המדינה הינו גבוה בהרבה; אזור טשקנט גובל בהרי קירגיסטאן עם המשך
עד לרכס טייאן שייאן ואילו אזור סמרקנד גובל ברכס פאמיר הידוע. כל הנהרות הגדולים של מרכז אסיה מקורם באזור זה כולל הנהר הגדול אמו-דריה.
רוב הנהרות מנוצלים בצורה מאסיבית לחקלאות - בעיקר לגידול שטחי כותנה. 

ממשל

בהתאם לחוקה של דצמבר 1992, הנשיא הנבחר לתקופה של 5 שנים הינו ראש המדינה המוגדרת כרפובליקה. הנשיא יכול להתמנות
עד 2 תקופות שלטון רצופות. הנשיא ממנה את הקבינט (ממשלה) הדרוש אישור חוקתי. הערכאה העליונה (למעט הנשיא) הינו גוף
נבחרים של 150 איש הממונים ל - 5 שנים אולם הנשיא רשאי לפזרם ללא כל הודעה מוקדמת. מבחינה אדמיניסטרטיבית  - מחולקת המדינה
ל - 12 מחוזות (VILOYATI). למרות הגדרת המדינה כרפובליקה דמוקרטית - השלטון הינו בעצם דיקטטורי מרכזי לכל דבר.

בטחון סוציאלי מובטח לכל אזרחי המדינה כחלק מהיותם נתינים של כל אחד מהמרכזים האורבניים של המדינה (MAHALLAHS) .
מרכזים אלו מפקחים פיקוח הדוק ביותר על כל אחד מהאזרחים הנולדים בתחומם, כולל נישואים, עבודה, דירה - ואפילו לוויות.

כלכלה

כלכלתה של אוזבקיסטאן מושתתת על שני יסודות: חקלאות (בעיקר כותנה) וגידולים חצי מדבריים נוספים, וכן סחר.
כל זאת, למרות הפיתוח התעשייתי המואץ בשנים האחרונות סביב טשקנט, סמרקנד, בוכרה ועמק פרגנה.
בעמק גם הרבה בתי חרושת המעבדים משי. המערב הצחיח משמש בעיקר לגידול בעלי חיים כגון כבשי ה- KARAKUL באזור בוכרה.
אוזבקיסטאן ניצבת במקום ה - 8 בעולם בייצור זהב – כ 65 טון בשנה, בעיקר באזור מדבר קאזילקום. בנוסף, יש במדינה פחם, גאז טבעי, נפט ואורניום.

12% משטחה של המדינה הינו יערות, אך עדיין יש צורך בייבוא של עצים ונייר. החשמל מסופק ברובו באמצעות תחנות הידרו-אלקטריות מיושנות.
הייבוא גדול ועיקרו מוצרי חשמל, מכונות שונות, חומרי בניין, אוכל ושמן. עיקר הכסף הזר המגיע מהכותנה ומהזהב מוצא על אוכל ומוצרי צריכה בסיסיים,
דלק וחלקי חילוף. 4/5 מהמסחר של המדינה הוא עם מדינות חבר העמים לשעבר. קיים סכסוך מתמשך על מכירת כותנה לרוסיה:
לטענת האוזבקים, הרוסים קונים מהם את הכותנה בזול, ממחזרים אותה ומוכרים ביוקר ולכן בשנים האחרונות נמנעת אוזבקיסטאן ממכירת כותנה לרוסים.

משנת 1993 מעודדת המדינה השקעות זרות במדינה, כולל רכישת מניות במפעלים מקומיים, אך המגמה הינה איטית ועדיין אינה מורגשת.
המכשול העיקרי - ביורוקרטיה. הקפיצה המיוחלת בכלכלת המדינה עדיין לא הגיעה. שטחים רבים של כותנה הוסבו בשנים האחרונות לשטחי
מזרע ודגניים שונים.

כדי להיחלץ ממעגל הכספים של ברה"מ לשעבר, הומצא במדינה המטבע המקומי SUM (1994) אך עדיין האינפלציה דוהרת והמסחר והכלכלה אינם יציבים.
גם השקעות גדולות של זהב בבנקים שוויצרים לא ייצבו עדיין את הכלכלה ואת המטבע המקומי. האו"ם מציין את אוזבקיסטאן כאחת מהמדינות
העניות בעולם עם הכנסה חודשית לגולגולת של פחות מ - 50 $.

אוכלוסייה

בשנת 2001 היו במדינה 24.4 מיליון איש על פי החלוקה הבאה: אוזבקים 71%, רוסים 8%, טאג'יקים 5%, קאזקים 4%, טאטרים 3%.
200,000 ערבים. 40%  הינם עירוניים, ו - 60% כפריים.  88% מוסלמים, 10% נוצרים. בטשקנט חיים  2.3 מיליון תושבים.
בסמרקנד - 400,000 בוכרה 250,000 ובעיר פרגנה 193,000. 
למשפחה כפרית ממוצעת יש 10 ילדים. מעל מחצית האוכלוסייה הינה מתחת לגיל 15.

אתרים

חבל טשקנט

שטח: 15.6 אלף ק"מ ריב

אוכלוסיה: 2342000

אזור מפותח ביותר כלכלית ממוקם בחלק הצפון-מזרחי של אוזבקיסטן.

חבל  מורכב מ- 15 "טומנים" - אזורים אדמיניסטראטיבים כפריים

                         17 ערים

                         18 כפרים  בנוים בסיגנון ערוני.

מרכז אדמיניסטראטיבי של החבל - טשקנט  2161400 תושבים.

טשקנט
בירת אוזבקיסטאן, שהיתה בעבר העיר הרביעית בגודלה בברית המועצות, היא ליבו של מרכז אסיה וצומת התחבורה שאליה מגיעות
הטיסות הרבות ביותר באזור. ובכל זאת, אין היא יעד תיירותי יפה. בעקבות רעידת אדמה חזקה מאוד ב- 1966,
ו'הודות' להתלהבות הרבה של המתכננים הסובייטיים, לא נותר כאן הרבה מ-2,000 שנות ההיסטוריה של העיר.
רוב המבקרים בעיר מסכימים שטשקנט היא העיר הסובייטית ביותר באופייה במרכז אסיה. רבים מהסלאבים המתגוררים באזור,
שלא מוכנים או לא יכולים לחזור למולדתם, מעדיפים את הבטחון התרבותי היחסי של העיר הזאת, שכן רוב התושביה הם  דוברי רוסית (גם אם אינם רוסים). 
אחד האתרים שכדאי להקדיש לו זמן הינו - סביב שרידי העיר העתיקה, אסקי שאחאר (eskishakhar ).
מבוך זה של רחובות צרים ומאובקים, עם בתים נמוכים, העשויים לבני בוץ, ועם מסגדים ובתי ספר (מדרסה medressa), הצליח לחמוק מידיהם
של המתכננים הסובייטים והם ממחישים כיצד יכולים היו פני העיר להיראות ללא התפארת וההדרהסוציאליסטי. קוקלדאש
מדרסה (Kukeldash Medressa) הוא בית- ספר מפואר מהמאה ה-16, שעובר כעת שיפוצים, והכיכר שלפניו מלאה מאמינים, בבקרים שטופי
השמש של ימי ו'; מסגד ג'אמי (Jami) הזעיר שבקרבת מקום, מהמאה ה-15, שימש במהלך השלטון  הסובייטי כסדנה לחישול ברזל.
אל ה- צ'ורסו בזאר Chorsu Bazaar שוק פתוח וענק, קרוב לקוקלדאש, באים המונים מכל רחבי המדינה, רבים בלבושם המסורתי.
את אשר טשקנט חסרה מבחינת שרידים עתיקים, היא משלימה בכל הנוגע למוזיאונים. במוזיאון לאמנויות היפות יש אוסף נהדר של אמנות טורקסטנית
מלפני העידן הרוסי, כולל חפצי אמנות הקשורים בפולחן זרתוסטרא, פסלי בודהה בני 1,000 שנים וציורי קיר מימי הסוגדיאנים.
המוזיאון לאמנויות השימושיות נפתח מחדש ב-1937 להצגת חפצי הנוי והעיצוב של תחילת המאה, אבל הבניין עצמו - בסגנון
טשקנטי מסורתי - מעניין יותר מתוכנו. יש בעיר גם מוזיאונים נוספים, המוקדשים להיסטוריה, לעתיקות, לספרות, לגיאולוגיה ולרכבות.
באשר לחיי התרבות, ניתן לבקר בתיאטרון האופרה והבלט נאבוי (Navoi), שבו מועלות הצגות אופרה מהזולות ביותר
בעולם, הממוקם בבניין הסובייטי היחיד בטשקנט שיש לו אופי משלו.

Historycal places in Uzbekistan

Tashkent

Mausoleum of Sheikh Hobandi Tahur (15th c.)
Mausoleum of Yunuskhan (16th c.)
Mausoleum of Zahghi-Ota (14th c.)
Medressah of Kukeldash (14th c.)
Mausoleum of Anbar-Bibi (15th c.)
Mausoleum of Koldergachbi (15th c.)
Medressah Barak-Khan (I6th c.)
Medressah Hoja Akhrar (16th c.)
Jami Mosque (19th c.)
Architectural complex Khazrat Imam (16th c.)
Mausoleum of Zaynutdin Bobo (15th c.)
Architectural ensemble of Cathedran Mosque (14th-15th cc.)
Medressah Abdul-Khasim Sheyikh (16th c.)
Hayrabad Mosque (18th-19th cc.)
Mausoleum of Hoja Alambardor (19th c.)
Mausoleum of Muin-Khalfa-Bobo (19th c.)
Mosque of Namozgokh (19th c.)
Mausoleum of Kaffal-Shoshi (15th c.)
Grand Duke Nikolay Romanov’s Palace (19th c.

Kyrk-kyz country castle (9th-10th cc.)
Sultan-Saodat Mausoleum (11th-17th cc.)
Zyrmada Tower

חבל סמרדנד

שטח החבל : 16.77 אלף ק"מ ריב

אוכלוסיה : 2635900 אנשים

חבל סמרקנד ממוקם בחלק המרכזי של עמק זארבשן כאשר מסביב חבלים טורקיסטן וזארבשאן.

לחבל ניכנסים : 16 "טומאנים" כפרים

                       11 ערים

                     12 כפרים עם בניה ערונית

מרכז אדמיניסטראטיבי סמרקנד עם 364300 תושבים.

סמרקנד

אין שם שמזכיר את הרומנטיקה של דרך המשי יותר מסמרקנד. לרוב האנשים זוהי  עיר מיתולוגית כמו אטלנטיס או מרוחקת ואגדית כמו טימבוקטו. המציאות, כרגיל, קצת אחרת.  מחוץ למרכז העתיק משתרעת עיר סובייטית אפורה וחסרת עניין - ועם זאת, העיר העתיקה  מפעילה  את קסמיה באמצעות האתרים הנהדרים והגדולים מהחיים מתקופת טימור לנג, הבזאר בשלל צבעים מרהיבים, וההיסטוריה הארוכה והעשירה של העיר.  את רוב מוקדי העניין היפים של סמרקנד בנו טימור, נכדו אולוחבק (Ulughbek) והשאיבאנידים האוזבקיים; כל אלה הפכו את העיר למוקד הכלכלי, התרבותי והאינטלקטואלי של מרכז אסיה במאות ה-14-15. כמעט כל האתרים המעניינים נמצאים בעיר העתיקה וצרובת השמש, שנותרה בדיוק כפי שהיתה מאז אותה תקופה.
היהלום שבכתר ואחד המראות המרשימים ביותר במרכז אסיה הוא הרג'יסטן (Registan), מקבץ של בתי ספר מלכותיים ומשופעים ובהם עומס - יתר של אריחים, פסיפסים תכלכלים ומרחבים עצומים, שמידותיהם מושלמות. מסגד ביבי-חאנים (Bibi - Khanym) העצום שבסמוך, היה מבנה איתן ומעוצב. כיום הוא הרוס, אך בעבר היה פנינת האימפריה שהקים כאן טימור. אלא, שהמסגד נפל קורבן לפארו הרב.

בעבר היה אחד המסגדים הגדולים ביותר בעולם המוסלמי, ובו שוכללו שיטות הבנייה החדשניות- דאז, עד קצה גבול היכולת: המסגד, שהתפורר במשך מאות בשנים, התמוטט לבסוף ברעידת האדמה של 1897.
האתר המרגש ביותר בסמרקנד הוא שאני-זינדה (Shahi-Zinda), רחוב ובו קבריהם של טימור ואולוחבק ושל בני משפחתם ויקיריהם, כולל קברו של אחד מבני-דודיו הנכבדים של הנביא מוחמד, כך לפחות טוענים. למרות שחזותם הושחתה בשל קופסאות התרומות, הקברים מעוטרים עדיין בכמה מאריחי המיוליקה (טכניקת זיגוג מיוחדת) היפים ביותר בעיר. מופע הבידור מספר אחת בעיר הוא הבזאר המרכזי סביב מסגד ביבי-חאנים. שוק האיכרים הססגוני והסואן הוא ממש מגדל בבל, מלא שמלות ורדידים, כובעים וטורבנים, ויש בו נציגות כמעט לכל קבוצה אתנית שקיימת באזור.

   Samarkand

  TAMERLAN'S ARK (16TH C.)

  TEMUR'S ARK (15TH-16TH CC.)

  SHAHI-ZINDA COMPLEX (11TH-15TH CC.)

  HAZRAT HIZIR MOSQUE (14TH C.)

  SHADI-MULK-AKA MAUSOLEUM (14TH C.)

  SHIRIN-BIBI-AKA MAUSOLEUM (14TH C.)

  MAJOLICA MAUSOLEUM OF USTO ALI

  BURUNDUK MAUSOLEUM

  TUMAN-AKA MAUSOLEUM (15TH C.)

  HOJA AKHMAD MAUSOLEUM (14TH C.)

  KUTLUGH-AKA MAUSOLEUM (14TH C.)

  KUSAM IBN ABBAS MAUSOLEUM (11TH C.)

  MINARET (11TH C.)

  BIBI-KHANUM MOSQUE (14TH-15TH CC.)

  ARCHITECTURAL ENSEMBLE OF MUHAMMAD        SULTAN (15TH C.)

  GURI-AMIR MAUSOLEUM (14TH-15TH CC.)

  ULUGHBEK MEDRESSAH (15TH C.)

  SHERDOR MEDRESSAH (17TH C.)

  ULUGHBEK OBSERVATORY (15TH C.)

  ISHRAT-KHONA MAUSOLEUM (15TH C.)

  TILLA-KARI MEDRESSAH (17TH C. 

שאכריסאבז
עיירה קטנה Shakhrisabz)) ממוקמת כ- 90 ק"מ מדרום לסמרקנד, לא נראית מיוחדת, עד שנתקלים בשרידים הפזורים ברחובות הצדדיים. זוהי עיירת הולדתו של אמיר טימור . כיום לא נותר הרבה מארמון אק-סאראי (Ak-Saray) של טימור, פרט לכניסה העצומה, 40 מ' גובהה, המכוסה בפסיפסים מרהיבים שנראים כמו עבודת רקמה, בכחול, בלבן ובזהב. עם זאת, קשה לדמיין כיצד נראו בעבר שאר חלקיו של ארמון-הקיץ המפואר הזה. כך גם באשר לדורוסיאדאט ( Dorussiadat - 'מושב הכוח והעוצמה'), שהיה ככל הנראה אף מפואר יותר מהארמון. מוקדי עניין נוספים הם קברי אבותיו של טימור, מסגד קוק-גומבאז (Kok-Gumbaz) הענק והקריפטה של טימור, שיועדה להיות מקום הקבורה שלו, אך כיום שמורים בה שרידיהן של שתי גופות בלתי מזוהות.

חבל בוכרה

שטח החבל: 40300 ק"מ ריב

אוכלוסיה: 1405300 אנשים

חבל הגדול ביותר ברפובליקה אוזבקיסטן, ממוקם בחלק חרכזי ודרם-מערבי של הרפובליקה.

בחבל ישנם: 11 "טומנים" כפריים

                    10 ערים

                    107 כפרים

                      מרכז אדמיניסטראטיבי בוכרה – 241300 תושבים.

בוכרה
בוכרה, על ההיסטוריה בת 1,000 השנים שלה ומרכז העיר העתיקה שלא השתנה הרבה זה 200 שנה, היא אחד המקומות  במרכז אסיה שניתן להכיר בהם את טורקסטאן שלפני הכיבוש הרוסי. אחרי הפסיפסים המפוארים של סמרקנד, צבעי החום של בוכרה לא ממש מלהיבים ממבט ראשון, אך כיוון שרוב חלקיו של מרכז העיר הם שמורה אדריכלית - וכוללים מבצר מלוכה איתן, הרבה בתי ספר לשעבר וכמה מרחצאות עתיקים ושרידים למכלול השוק העצום - מי מתלונן על המחסור בצבעים?
בעיר יש יותר מ-140 מבנים מוגנים, והפנינים העיקריות מביניהם הן לאבי-האוז (Labi-hauz), כיכר מהמאה ה-17 שנבנתה סביב בריכה; שלושה בזארים מקורים; מינארט קאלאן (Kalan) מהמאה ה-12, צריח בגובה 47 מ' שהיה בעבר הבניין הגבוה ביותר באסיה; והמאוזוליאום לאיסמעיל סאמאני (Ismail Samani), המבנה העתיק ביותר בעיר (הושלם בסביבות 905) ואחד היפים ביותר במרכז אסיה.
למרות שעיצובים מסוימים של שטיחים מקורם כאן, הרי השטיחים המפורסמים של בוכרה, שזוכים להערכה רבה כל-כך במערב, מיוצרים למעשה בטורקמניסטאן,שהיתה בעבר חלק מהחאן הבוכרי. כאן אמנם לא מייצרים שטיחים מרהיבים, אך המקומיים נחמדים הרבה יותר מתושבי סמרקנד וטשקנט, וזו סיבה טובה לבקר בעיר, לא פחות מהאתרים עצמם.

                                                                       
Bukhara

Ancient Fortress Ark
Ismail Samani Mausoleum (10th c.)
Maghoki-Attar Mosque (12th c.)
Medressah of Fardjekh (9-10th c.)
Chashma-i-Ayub Mausoleum (12-14th c.)
Ulughbek Medressah (15th c.)
Kalan Mosque (15th c.)
Baland Mosque (16th c.)
Mir-i-Arab Medressah (16th c.)
Abdul-Khan Medressah (16th c.}
Modari-Khan Medressah (16th c.)
Kukeldash Medressah (16ih c.)
Gaukushan Medressah (16th c.}
Divanbegi Medressah (17th c.)
Abdulaziz-Khan Medressah (17th c.)
Minaret of Kalan [12-16th c.)
Sitorai Mokhi Hosa (19th c.)
Bolo-houz Mosque (beginning of 20th c.)
Amir Alimkhan Medressah (beginning of 20th c.)
Covered bazaars

חבל חריזמי

שטח החבל : 60500 קמ"ר

אוכלוסיה : 1301200 תושבים

החבל ממוקם בחלק צפון-מערב של הרפובליקה, אזור עם מערכת השקיה מלכותית מרכז גידולי קותנה, נאת מדבר.

בחבל : 10 כפרים "טומנים"

           3 ערים

           7 כפרים עם בניה ערונית

מרכז אדמיניסטרטיבי אורגנץ עם 139100 תושבים.

חיבה
האגדה מספרת, שחיבה נוצרה כששם, בנו של נוח, גילה כאן באר. העיירה היתה קיימת, ללא כל ספק, כבר במאה השמינית, כמבצר משני וכתחנת סחר על אחד מנתיבי דרך המשי, נתיב שהוביל לים הכספי ולוולגה. בתחילת המאה ה-16 הפכה חיבה לבירת האימפריה הטימורית, לשוק עבדים סואן ולמרכזה של נסיכות, ונותרה במעמדה זה במהלך 300 השנים הבאות. עד שרוסיה כבשה לבסוף את האזור מהטימורים במאה ה-19, חששו אפילו האמיצים שבלוחמים ממפגש עם אנשי השבט האכזריים הללו בטריטוריה המדברית שלהם. כיום, חיבה היא מקום נעים ושליו. היא מרוחקת 35 ק"מ מצפון מערב לאורגנץ' (Urgench) - עיר משמימה, עיר שהעניקה לעולם את האלגברה, ויש בה כיום רק גידולי כותנה ועצי פרי.  בעיר העתיקה מצויים מפעלים קטנים לאריגת שטיחים.
חיבה של היום היא עיר מוזרה למדי. הלב העתיק שלה, בניגוד לזה של רוב הערים במרכז אסיה, נשתמר כולו - אך הוא נקי ומעוקר כל-כך, עד שכל נשמת החיים נסחטה מתוכה. למרות ערב רב של מסגדים, קברים, ארמונות ובתי ספר, יש צורך להפעיל את הדמיון כדי לחוש את האווירה הסואנת שהיתה כאן בעבר. עם זאת, ההפתעה שמספקת חיבה לעומת הכחול של סמרקנד והחום של בוכרה, הוא השימוש באריחי טורקיז, ולפחות חלקים מאיצ'ון קאלה (Ichon Qala) - העיר העתיקה המוקפת חומה - נותרו מלאי חיים.  שעות הבקר והערב הם הזמנים הטובים ביותר לטיול בחיבה, ועם האתרים החשובים כאן נמנים מינארט קאלטה מינור (KaltaMinor minaret); מבצר קוחנה ארק Kukhna Ark); ) עם 218 עמודי העץ של מסגד ג'ומה (Juma); ארמון טוש-חובלי (Tosh-Khovli) המעוטר להפליא; איסלום-חוג'ה מדרסה (Islom-HujaMedressa) והמינארט דמוי המגדלור שלו; והמאוזוליאום לפאחלאבון מחמוד (PahlavonMahmud).

 
                   Khiva                                   

Architectural complex of Ichon-Kala (12th-I9th cc.)
Pahlavon-Mahmud complex Mausoleums (19th c.)
Tosh-Khovli Palace (19th c.)
Konye Ark (Kukhna Ark)
Minaret of Kalta Minor Sherghozi-Khan Medressah (13th c.)
Alloquli Khan Medressah (13lh-19th c.)
Nadjmetdin AI-Kubra Mausoleum
Arab Muhammad Medressah

חבל פרגנה

שטח : 67600 קמ"ר

אוכלוסיה : 2639200 אנשים

חבל ממוקם בחלק המזרחי של הרפובליקה בעמק פרגנה.

בחבל : 15 טומנים כפריים

           9 ערים

           10כפרים עם בניה ערונית

           16 כפרים

מרכז אדמיניסטרטיבי פרגנה עם 187300 תושבים.

עמק פרגאנה
עמק רחב, שטוח ופורה זה (Ferghana), שמאגפים אותו רכס טיאן שאן מצפון,  ורכס  פאמיר אלאי (Pamir Alay) מדרום,  הוא  מרכזה  של אוזבקיסטן, האזור המיושב ביותר במרכז אסיה והמרכז באזור לייצור המשי.  הרוסים הזדרזו להפוך חלקים  נרחבים מהעמק לשדות כותנה ולהפוך את עיירות המסחר העתיקות לאזורי  תעשייה מכוערים,  כך שלתיירים, מוקדי העניין העיקריים כאן הם האנשים השמרנים, הגאים ומכניסי האורחים, הבזאר הססגוני להפליא במארחילאן (Marghilan) והקרבה  להרים. על צמתי  התחבורה  העיקריות בעמק  נמנות  הערים קוקאנד (Kokand), פרחאנה ומארחילאן.

                                           Fegana Valley

Jami Medressah 19th c. (Andijan)
Hoji Amin Mausoleum 18th c. (Namangan)
Mulla Kyrgyz Medressah 18th c. (Namangan)
Khudoyar-Khan Palace 19th c. (Kokand)
Norbutabey Medressah 18th-19th c. (Kokand)
Modari Khan Mausoleum 18th-19th c. (Kokand)
Kamal-kazi Medressah 18th-19th c. (Kokand)
Dakhma-i-Shokhon Grave 18th-19th c. (Kokand)
Jami Mosque 18th-19th c. (Kokand)
Klich-mazar Mausoleum and Cemetery 18th c. (Kokand)
Showda Mosque 19th c. (Marghilan)
Shakh-i-Mardan Mausoleum (Shakhimardan)
Khamza Mausoleum (Shakhimardan) 1950

Termez 

 Ancient site of Termez (6th-11th cc.)
The Kampir-tepa citadel.Greek and Baktrian period (4th-2nd cc. B.C.)
The Fayaz-tepa Buddhist complex (1st-3rd cc.)
Ruins of the Kara-tepa Buddhist monastery

מויאנק
העיירה מויאנק (Moynaq) מבטאת יותר מכל מקום אחר את הטרגדיה של ימת אראל היבשה. בעבר היה זה אחד משני נמלי הדיג החשובים ביותר שעל גדות הימה, וכיום הנמל מרוחק 40 ק"מ מהמים. כל שנותר מצי הדיג של מויאנק תקוע בחול, לצד נסיונות השווא של התושבים לפתוח תעלות אל קו המים הנסוג והולך. אוכלוסייתה המצומצמת של העיירה, 2000 תושבים בסך הכול, סובלת גם כיום מהאסון של ימת אראל, בשל הקיצים החמים, החורפים הקרים, סערות החול, המלח והאבק. העיירה נותרה כעדות טרגית להרס הסביבתי שזרעה המדיניות הסובייטית במרכז אסיה. מויאנק נמצאת 210 ק"מ מצפון לנוקוס.

אוזבקיסטאן – דרך המשי בתקופה קדומה היתה חשיבות רבה לדרכים. תנאי השטח קבעו את כיוון הדרכים . את כיוון הדרך קבעה ההתפתחות הכלכלית של האזור כולו.

אנחנו מכירים דרכים שעברו דרך ארץ ישראל: דרך הים, דרך הבשמים, דרך פלישתים, דרך המלך. מי ששלט בדרכים שלט באזור כולו. תהליכים דומים עברו באזורים של אסיה התיכונה..

וכך, הסוחרים והנוודים הם שקבעו את הדרכים באזור במרכז אסיה: דרך המשי, דרך העינבר, דרך היין, דרך התה, ואחרות. בדרכים עברו לא רק סחורות. זאת היתה גם דרך להעברת תרבות, וידע .

השיגשוג שהביאה דרך המשי לאזור, השפיעה על פיתוח האזור כולו בתחומי המתמתיקה, פיסיקה, אסטרונומיה, כימיה ותחומים אחרים.

לכן, בנוסף  למלחמות של השליטים לשלוט בעושר של האזור, הם שאפו לשליטה על הדרכים, על מקורות מים, מעברים בהרים, מעברים בין נהרות, אגמים וימות.

בשטחים מדבריים, השליטה במים אומרת שליטה בשטח כולו. הנוודים הבדווים, חופרים  בורות במרחקים נאותים ובשיטות מתוכמות. הם מנקזים מי נגר עילי או תחתי לבורות מוסתרים.

גורם זה נתן להם יתרון על עמים זרים, וכך הם שלטו ביד רמה באזור זה שבו הם מוגנים מכל סכנה. לא פעם השיירה עברה בתוואים קשים דבר שהיקשה על תקיפת שיירותיהם.

נושא אחר הקשור קשרהדוק למושג – שיירה, הוא נושא הניווט.

מובילי שיירות הכירו היטב את המדבר, את נאות המדבר ומקומם של מקורות מים. יחד עם זאת, לא פעם הטבע גרם לטישטוש שבילים.

סופות חול גרמו להסתרת מעברים, ואז הם היו זקוקים לכלים נוספים לניווט. השיירה היתה עוצרת עד חשיכה, ואז על פי הכוכבים היו מגדירים את המשך התקדמות השיירה. למובילי השיירות היה חשוב שהשיירה תגיע בשלום לנמל היעד. לכן, על פי הכוכבים הם היו מסמנים מעברים בטוחים ומיקומם של שודדי מדבר.

לכן,  המכשירים  הראשונים לניווט  התפתחו כצורך  בהגדרת מיקום של שודדים ומיקום מקורות מים.  אותם קשיים פגשו גם גדולי מגלי העולם – מרקו פולו, קולומבוס ואחרים. 

מסע "דרך המשי" התחיל בסין, ומשם, דרך מעברים קשים שהיו חסומים ברובם בתקופת החורף, חצה את רכסי הרי ההימליה והרי פמיר בשלושה נתיבים שונים, שהתאחדו כולם במישורי המדבריותהגדולים של מרכז אסיה, בעמק פרגנה הנמצא מזרחית לטשקנט. התחנות הבאות של בוכרהוסמרקנד היו למעשה "אמצע הדרך" ובהן מרבית השיירות החליפו מובילים וסחורות. משםהמשיכו השיירות את דרכן מערבה לכיוון חופי הים התיכון, תוך שהן מתפצלות שנית לשתידרכים עיקריות, האחת- לכיוון דרום, דרך בגדד, והשניה - לכיוון צפון ודרך תורכיה שהגיעה ליעדה במדינות אירופה. המסלול היה דו כיווני, כשהשיירות המגיעות מהמזרח מביאות איתן למערב בדי משי,  תבלינים, צמחי מרפא, תה, בשמים וכלי קרמיקה. הסחורות החליפו ידיים וחזרו למזרח כשהןנושאות זהב, כסף, שנהב, סוסים גזעיים, כלי חרסינה ופורצלן, ויין.

דרך המסחר, שאינה אגדה, קישרה בין שתי תרבויות גדולות, האחת במזרח והשניה לאורךחופי הים-התיכון במערב. עדויות על דרך מסחר זו קיימות כבר במאה השלישית לפניהספירה. הדרך זכתה לתאוצה רצינית בתקופת שלטון הרומאים, אוהבי "החיים הטובים", שפיתחו את ענפי בדי המשי והבשמים. סיומה ה"רשמי" של דרך המשי בא במאה ה- 19, עםהשתלטות הרוסים על מדינות מרכז אסיה. לאורך המסע, שנמשך בדרך כלל כ-200 – 250 ימים, חצו שיירות של בהמות, גמלים וסוסיםאזורים גאוגרפים נרחבים, כשהם נחים בין מסע-יום למשנהו בתחנות מיוחדות - קרוואניםשל סראי, שסיפקו להם אירוח ובטחון מפני שודדי הדרכים, ששלטו בחלקים נרחבים של הדרך.תרומתן הגדולה ביותר של שיירות המסחר הייתה לא רק במוצרים עצמם, אלא בחילופי ידעוהעשרת הידע בין התרבויות המפותחות והשונות כל-כך, הדתות (מהנצרות לבודהיזם ליהדותועד האיסלם), בפילוסופיות החיים השונות, תרבויות המוסיקה השונות, שירה, ספרות, מחולורעיונות טכנולוגיים.

שיירות במדבר

מושגים בסיסיים

המנהיג– ("באשי"- בערבית) על פי רוב נבחר בידי הגורם היוזם: ממלכתי, שבטי, איגוד סוחרים וכו'. אחריותו היתה כוללת: משלב התארגנות השירה ועד פיזורה בעיר היעד. ברוב המקרים היה זה שייח' בדוי חזק וידוע במרחב.

השיירה הולכת בין התחנות והחניונים. הגמל כבהמת משא עיקרית, נשא כ- 150 – 200 ק"ג של משא . ערכו של משא זה- בחישוב של ליברות (327 גרם לליברה) מדובר ב- 460 - 600 ליברות של סחורה הוא בעל ערך רב. כל גמל עמוס בסחורות (קטורת, מור, לבונה, תבלינים ,חומרי צביעה, אבנים יקרות, דברי קישוט, פנינים ועוד.

כל גמל היה מובל ע"י מטפל שהלך לצידו ברגל. צרוף כמה גמלים לכדי שיירה  של   כ- 20 -30 גמלים יצרו שיירה נוחה לתפעול,הובלה, ליווי, אספקה, אבטחה ופיקוח. במהלך טיפוס או ירידה במעלה תלול ומדורג, נדרש הפרש של 2-3 דקות בין כל שני גמלים.

הגמלים – סופקו ע"י היוזם או על-ידי שבטים מגדלי גמלים, במרחב הסמוך לעיר המוצא. אל השיירה צורפו גמלים ללא מטען לצורך  ההחלפה. לעתים, שבט אחד הוא שהנהיג, סיפק את הגמלים ואיבטח את השיירה במעין סוג של בלעדיות, מונופול.

תודות למבנה גבו הקמור, יכול הגמל לשאת משאות כבדים יותר מאלה שיכולים לשאת הסוס, הפרד או החמור. המטען מועמס על גבו על-פי-רוב כשהוא רובץ, ואם המשא כבד מדי עבורו – הוא לא יוכל להתרומם על רגליו האחריות. אם הצליח בכך, יצליח להתרומם גם על רגליו הקדמיות. בקורפוס הגמלים הבריטי במלחמת- העולם הראשונה, נשאו הגמלים כ- 200 ק"ג. גמלי הנוודים בסהרה נושאים כיום, בדרך- כלל עד 150 ק"ג. גמלי- משא גדולים שמשקלם כ- 600 ק"ג יכולים לשאת כמחצית ממשקל גופם בקצב מסע רגיל.

הגמל - ספינת המדבר, עיקר התאמתו לחיים במדבר קשורה במערכות פיסיולוגיות יעילות של ויסות חום הגוף וויסות משק המים. גמל יכול לנוע במדבר שבוע ויותר מבלי לשתות מים. תוך 10 דקות שתיה הוא מסוגל לשתות כרבע ממשקלו – 100 ליטרים ויותר.

הזעה - תפקיד ההזעה לקרר את הגוף כאשר הסביבה חמה. הגמל מתאים עצמו לתנאי המדבר הקשים – קר בלילה וחם ביום: בלילה חום גופו – 37 מעלות, ביום חום גופו יורד ל- 34.5 מעלות C.

שתן - שתן הגמל מרוכז מאוד. הוא כמעט ואינו זקוק להשתנה, וכך חוסך מים יקרים.

צואה  - גללים קטנים יחסית ויבשים. מכילים כ- 40% מים, לעומת 80% מים בצואתם של יונקים אחרים. הבווים משתמשים בגלילי הגמל כחומר הסקה.

נהגי הגמלים - בעליהם או נהגים שכירים, אחד לכל גמל או לגמלים אחדים.

 גוף השיירה - החל מסוף האלף השני לפנה"ס נכללו בו גמלים הנושאים מטעני סחורות, אספקה, מים, סוחרים ונוסעים שונים. מספר הגמלים נע ממספרים בודדים ועד מאות אחדות ואף יותר...

בעלי תפקידים-לעזרתו של מנהיג השיירה היו גם: מורה דרך, לא פעם אב ובנו המתלמד, אמרכל, רצים, משרתים ושומרים.

הכנות ליציאה - לכל יציאת שיירה, בכל היקף שהוא, קדם שלב פעלתני של התארגנות: ריכוז הון, בחירת המנהיג, ריכוז המטענים, גיוס גמלים ונהגי גמלים, מינוי מטה, הסדרת חוזים וביטוח, הסדרת הסכמי-מעבר עם "מלכי הארצות", בעיקר שייחים בדויים וגיוס יחידות משמר. שלב זה יכול היה להימשך עד חודשיים- שלושה.

ציר התנועה – נבחר על-ידי המנהיג מבין הצירים שהיו, בכל התקופות הנזכרות, כבר "עתיקים כזמן",  לאור הערכת – מצב, שלקחה בחשבון שיקולי עבירות, עונות השנה, מצב מקורות המים במרחב, מצב המרעה, מצב הבטחון לאורך הצירים השונים, גובה התשלומים שיש לשלם עבור מעבר, יחסי-הכוחות בין השבטים ובין האימפריות וכו'.

 צורת התנועה -- השיירה נעה על-פי רוב במתכונת קבועה: המשמר הקדמי עם מורי-דרך, נעו קילומטרים אחדים לפניה, אחריהם נעו המנהיג ומטהו, ואחריהם השיירה עצמה, כשלאורכה נעים, פרושים אנשי המשמר.

- השהיות בדרך במשך היום היו קצרות. בתנאי שרב קשים היתה שהיית הצהרים  ארוכה יותר.

- הכניסות לחניון לילה בשטח היתה בדרך כלל שעה שעתיים לפני שקיעת השמש לפריקת הגמלים, לפיזור למרעה ולהתארגנות לקראת הלילה, כאשר המטענים מסודרים במעגל- כעין חומה, שבתוכה מאהל, ומחוצה לה מוצבים זקיפים. הגמלים הורבצו בחוץ.

- בחניון לילה בתחנות דרכים הוכנס, כנראה, לחצר החאן רק חלק מן השיירה או רק המטענים, המטה - ועשירי הסוחרים. אלה היו מבלים ערב בבתי- המרחץ ולנים בחדריו.

- לעתים מוזכרת תנועת שיירות גם בשעות הלילה – כנראה בלילות ירח.

מהירות התנועה ומשקל המטענים – אלה הושפעו מעומס הגמלים, ממספרם, מעבירות השטח, מעונות השנה, ממצב המרעה, ממקורות המים וכו'. לדוגמה, המסע שאורכו כ- 2000 ק"מ ארך 30 – 70 יום. גמלי רכיבה רכובים מסוגלים לנוע כ- 9 – 5 ק"מ בשעה, במשך 10 – 20 שעות ברציפות בשטח נוח. גמלי משא עמוסים נעים כ- 4 ק"מ בשעה כ- 30 – 40 ק"מ ביום.

התבנית: מצודה- חאן - מקור מים -  כתחנת - דרכים, מופיעה ונמשכת בשינויים קלים בכל התקופות הנזכרות. יחידות- המשמר שהוצבו בתחנות אלה, היו שילובים אתניים שונים של צבא אימפריאלי ומקומיים. המרחק בין תחנה לתחנה היה בין יום הליכה לבין ימים אחדים (ישנן עדויות ארכיאולוגיות לתחנות בחיג'אז או בעומק המדבר הסורי וצפון-ערב). עם התקרבות למקור מים, היו הגמלים מריחים אותו מרחק. הגמלים "הריקים" היו מאיצים, מקדימים את השיירה ומדליחים את המים ברגליהם... בתנאי צמא, היתה מתפתחת תחרות סמויה ואכזרית בין נהגי- הגמלים על השקיית גמליהם.

ניווט -   על פי כוכבים: בכל שיירה היה מורה דרך. לעיתים היו השבילים נמחים בסופות החול והאבק, והבאשי היה מאבד את הכיוון על-פני המישור האינסופי. הוא היה מחנה את השיירה עד הלילה כדי למצוא כיוון על-פי הכוכבים. על – פי כוכבים, מורה הדרך או המנהיג ידעו גם להגדיר מקומות בהם דרבישים היו תוקפים את השירות.

דרבישים – שודדים במדבר, בשלב מאוחר יותר עסקו בהעברתם של אנשים לאיסלאם.

הגמל החד- דבשתי – נפוץ בעיקר בדרום-מערב אסיה וצפון-אפריקה, כולל במזרח-התיכון.

הגמל הדו- דבשתי – נפוץ בעיקר במדבריות הקרות של אסיה המרכזית.

תהליכים אבולוציוניים בשילוב תכונות פיסיולוגיות ודרכי התנהגות, הביאו להתאמתו של הגמל להישרדות בסביבה מדברית.

אלכסנדר מוקדון

אלכסנדר הגדול(323-356 לפנה"ס) הידוע גם כ - אלכסנדר מוקדון ואלכסנדר השלישי, היה מלך מוקדון (אזור הנמצא בצפון ליוון של היום) בין
השנים 336-323 לפני הספירה. אלכסנדר הגדול נחשב לאחד מגדולי המצביאים והפוליטיקאים של העת העתיקה, בשל כיבושיו הנרחבים שכללו את ערי המדינה של יוון, האימפריה הפרסית, מספר ממלכות נוספות באסיה וחלק מהודו.
אלכסנדר השלישי נולד לפיליפוס השני, מלך מוקדון ואישתו אולימפיאס, נסיכה מאפירוס, בפלה (PELLA ), בירת מקדוניה. פיליפוס לא היה יורש העצר, אלא דודו של המלך המכהן, ותפס את השלטון בכח. בזמן הולדתו של אלכסנדר יוון לא היתה חלק ממוקדון, והיוונים ראו במקדונים ברברים. 

על ילדותו ותקופת התבגרותו

אלכסנדר קיבל את החינוך הטוב ביותר שהכסף יכול לקנות. בגיל הילדות היו לו מורים פרטיים מובחרים כמו לכל נסיך, אך בגיל העשרה, הוא קיבל את אחד
מגדולי הפילוסופים של העת העתיקה כמורה פרטי, הלא הוא אריסטו. בגלל יריבויות משפחתיות על רקעים שונים בין אביו לאמו, אלכסדר היה ביחסי
מתוחים עם אביו במשך רוב שנות התבגרותו. אם כי היו זמנים שהוא היה ביחסים טובים עם אביו ואפילו נתן לו את חותם המלכות כאשר אביו היה יוצא
למלחמה. הוא התקרב לאביו לקראת גיל 18 כאשר אביו נתן לו לפקד על אגף ימין בקרב כירונאה בשנת 338 לפני הספירה. אלכסנדר עמד בראש
ההיטרוי, הפרשים הכבדים של צבא מוקדון, ומחץ את חבורת הקודש של התבאים. בכך עזר לאביו לנצח בקרב. לאחר הקרב דרכיהם נפרדו שוב, בין
היתר מאחר ואביו השתכר במשתה הניצחון לאחר הקרב והתחיל לקלל אותו ולהשפיל אותו, תוך כדי שהוא מזכיר לו את העבר, כאשר אלכסנדר צידד באמו

אלכסנדר מוקדון המכונה "הגדול", בלט כבר מנעוריו בכישרונותיו. הפילוסוף היווני הגדול אריסטו לימד אותו מדעים שונים ואת תורת המדיניות. אריסטו השפיע על אלכסנדר- הן על אורח מחשבתו והן על אופיו.  את תורת הצבא למד מפי שני מצביאים מקדונים.  אלכסנדר עמד בראש חייל הפרשים של ארצו בעת שאביו ניצח ברית של ערי מדינה יווניות בשנת 338 לפנה"ס.  בשנת 336 לפנה"ס בהיותו בן 20 נרצח אביו ואלכסנדר עלה לכס המלוכה. הוא היה בעל אישיות מרשימה, אשר קסמו האישי השאיר את רישומו עד היום

הוא לא רק היה נאה ואמיץ, אלא גם אחד המפקדים הגדולים שידע העולם. הוא היה בעל דמיון, בעל שאר רוח, התלהבות גדולה ואהבה לשירה יפה ולסיפורי גבורה.

אמרו עליו, שמאז שמורו אריסטו הציג בפניו את הומרוס, הוא ישן עם אחד מספריו תחת הכר בלילה. הוא ניצח בכל קרב שהשתתף בו,  אך היה סלחן כלפי האויב המנוצח. הוא קיים תמיד את הבטחותיו, ולכן ערים נכנעו לו ללא קרב.בצבא שלו היו מלומדים, משוררים ואנשי ארגון אשר היה עליהם לדווח על כל הפלאות שהם ראו, ולהפיץ את תרבות יוון בין העמים הכנועים. סיפורים רבים נרקמו סביב אישיותו המתלבטת.

אחד מהם הוא על  "הקשר הגורדי"  המפורסם, אודות קשר גדול ומסובך שהיה מחובר למרכבה ואמרו, שמי שיתיר אותו ימשול באסיה. אלכסנדר לא ניסה להתיר אותו, אלא חתך אותו בחרבו כך שהוא התפרק. אנשים מאוד התרשמו מפתרונו של אלכסנדר ולכן סיפור זה זכה לפרסום רב.

סיפור נוסף הוא הכיבוש של טרויה. כאשר רצה אלכסנדר לכבוש את העיר טירה שהיתה בנויה על אי ותושביה היו ימאים מנוסים, הוא בנה מסלול שחצה את הים אל האי והעביר עליו את זורקי הבליסטראות שלו, וכך כבש את העיר. הסוללה קיימת עד היום.

סיפור שלישי הוא על פורוס מלך הודו שנלקח בשבי ואלכסנדר שאל אותו מה היה רוצה שיעשו איתו . "טפל בי כראוי למלך" ענה פורוס. "זה מובן מאליו" ענה אלכסנדר,"אך האם יש משהו אישי שאוכל לעשות למענך ?",  "הכול כלול בבקשה היחידה הזאת" ענה פורוס.

אלכסנדר התרשם מאוד מתשובת המלך והוכיח את נדיבותו על ידי כך שהפקיד אותו כמושל המושבה החדשה.

אלכסנדר נתן אוטונומיה לכל מדינה שכבש. רוב התושבים שכבש רצו להצטרף לצבאו. הוא היה מנהיג כריזמאטי בעל כושר מנהיגות יוצא דופן. כשרון זה ירש מאביו. בעיני עמו נחשב כאל.

כולם אמרו שאל המלחמה איתו בכל דרכיו.  כמנהיג, השאיר רושם בל ימחה, היה בעל שכל חריף ויכולת טקטית נדירה. מאמו ירש את הדמיון היצירתי שעזר לו רבות בשדה הקרב. כלוחם היה בעל כשרון המצאתי בתחום התכסיסנות הקרבית. דמותו של אלכסנדר מוקדון תופסת מקום באגדות וכיום מצויות מטבעות שעליהן מוטבעות פניו, וכן מצויים פסלים רבים הנושאים את דיוקנו.

אלכסנדר מת בבבל בהיותו בן 33 שנה.

כיבוש יוון

בשנת 336 נרצח פיליפוס על ידי אחד משומרי ראשו והאשמה נפלה על האויבת הותיקה, פרס. לא ברור עד היום מי היה אשם ברצח, יש שהאשימו את אלכסנדר עצמו. סביר יותר להניח שאמו של אלכסנדר, אולימפיאס, היא זו שנתנה את הוראות הרצח. לאחר הרצח, אולימפיאס דאגה להסיר את המתחרים של בנה על הכתר של מוקדון וכך אלכסנדר עלה על כס השלטון. בינתיים הברברים, בעיקר שבטי ה-תראקים ניסו לנצל את גילו הצעיר של המלך ופתחו במלחמה נגד מוקדון. בעקרון, מלכי מוקדון מעולם לא ניסו להשתלט על תראקיה, אלא רק לשמור על גבולם הצפוני בטוח מפני פלישה. כאשר אלכסנדר יצא להדביר את התראקים, נפוצה שמועה שהוא נהרג בקרב ויוון מרדה כנגדו. לאחר הניצחונות בתראקיה הוא חזר ליוון וכעונש הרס את תבאי תוך כדי שהוא הורג את כל הגברים ומוכר את הנשים, הילדים והזקנים לעבדות.  אתונה מיהרה להתנצל ופתחה את שעריה בפני אלכסנדר. בשנת 333 לפני הספירה יצא אלכסנדר להלחם באימפריה הפרסית, כשאיתו 30,000 חיילים רגלים ועוד 5,000 פרשים. בשל נחיתות ציו (כ-160 ספינות נגד כמה מאות ספינות פרסיות), שהורכב בעיקר מאוניות בעלות הברית היווניות, בחר אלכסנדר להתמקד בקרבות היבשתיים ולנשל את הפרסים מציים על ידי כיבוש נמליהם.

המסע למזרח

אסיה הקטנה
הנחיתה עברה בשלום והצי הפרסי החזק לא הפריע לה משום מה. אלכסנדר התחיל להתקדם לתוך חצי האי ונפגש עם הצבא הפרסי בקרב גרניקוס. לאחר שהביס את הצבא הפרסי בקרב, השתמש אלכסנדר בניצחונו על מנת לבסס את שלטונו באסיה הקטנה. יש לזכור שאסיה הקטנה לא היתה ישות אחת כמו היום, אלא הורכבה מפרובינציות שונות , שבאחדות מהן התרבות היוונית היתה מושרשת היטב. חלק מהערים היווניות ראו בו משחרר מהעול הפרסי וחלק התנגדו לו והיה צורך להטיל עליהן מצור שנמשך עד החורף, תוך כדי שהוא מנסה להשאיר עורף בטוח להמשך המסע.

לאחר חופשת חורף, בשנת 332 לפני הספירה, אלכסנדר התקדם לכיוון לבנון, כאשר כל אסיה הקטנה נמצאת בשלטונו. הוא ניסה לכבוש את הבסיסים הימיים החשובים של הפרסים: צור וצידון.

לרוע מזלו, המלך הפרסי דריווש השלישי, התקדם לעברו והדביק אותו. מבלי שאלכסנדר ידע על כך, ערך המלך הפרסי טבח בבית חולים שדה מקדוני, שאלכסנדר השאיר אחריו. אלכסנדר חזר אחורנית ובקרב איסוס הנחיל לפרסים תבוסה קשה, תוך כדי שהוא לוקח בשבי את אמו ואחותו של דריווש השלישי. לאחר הקרב שלח דריווש שליחים לשם קיום משא ומתן, אולם אלכסנדר דחה אותם. תוצאות הקרב היו איומות לצד הפרסי ולקח להם שנה שלמה לאסוף צבא חדש.

לבנון ומצרים

לאחר קרב איסוס, אלכסנדר התקדם דרומה תוך כדי שהוא מנסה לפגוע בערי החוף הפניקיות. הפניקים היו בעלי ברית של הפרסים וספינותיהם היוו את עיקר הצי הפרסי. רוב ערי פניקיה פתחו את שעריהן בפני אלכסנדר פרט לצור שהתנגדה. המצור היה מהיר במונחים של התקופה - רק 7 חודשים. לשם השוואה המצור שהטיל נבוכדנצר השני, מלך בבל, ארך 12 שנה.

בניגוד למסופר במסורת, אלכסנדר לא ביקר בירושלים. לאחר כיבוש עזה בשנת 332 אלכסנדר מגיע למצרים, ומתקבל כמשחרר מעול הפרסים. הוא עורך מסע לאחד ממקדשי מצרים בעומק השטח המצרי על מנת לקבל מעמד של אל. אין לראות בכך משהו חריג או לא צפוי. אמנם הדבר לא היה מקובל ביוון, אך רב המלכים באסיה בעת העתיקה היו במעמד דומה.

כיבוש עירק

לאחר כיבוש מצרים המשיך במסעו לכיוון לב האימפריה הפרסית ובשנת 331 התנגש פעם נוספת ואחרונה עם דריווש בקרב. קרב גאוגמלה או כפי שנקרא קרב ארבלה, היווה את סוף ההתנגדות הפרסית המסודרת לאלכנדר. הניצחון היה מושלם והוא נכנס לעיר הבירה של פרס, שושן. המלך הגדול, דריווש השלישי ברח,ולאחר זמן קצר נבגד ונרצח. אלכסנדר הורה להמית את הרוצחים בגין "מרידה במלכות". לאחר שהבוגדים הומתו, אפיהם ואזנים נחתכו, לפי המנהג הפרסי.

המשך המסע באסיה         

לאחר תבוסת הפרסים בקרב גאוגמלה, אלכסנדר הגדול יצא בעקבות דריווש על מנת לשבות אותו או להורגו, אך דריווש, כאמור, נרצח. אלכסנדר לא הסתפק בשטחים שכבש, אלא רצה להגיע לגבולות האויקומנה, הארץ הנושבת בפי היוונים. לכן, הוא המשיך במסעו לאסיה תוך כדי שהוא מתקדם ליד הים הכספי ונכנס לבקטריה (אפגניסטן) של היום וסוגדיאנה (פקיסטן של היום). הבעיה באיזורים אלו היתה - העדר שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד ולכן הכיבוש לקח זמן רב יותר. אלכסנדר פיצל את צבאו על מנת להשתלט על  שטח גדול יותר. המרידות המקומיות לא הצליחו לבלום אותו, והוא הגיע עד הודו.

הודו וחזרה לבבל

אלכסנדר נכנס להודו ונתקל כאן באחד מכלי הנשק האימתנים של התקופה - פיל המלחמה. בקרב הידספס הוא ניצח את פורוס והתקדם פנימה לתוך תת היבשת ההודית. בשלב זה חייליו סירבו להתקדם והוא נאלץ לחזור. את הצי, ברשותו של נארכוס, הוא שלח בדרך הים מהאוקיאנוס ההודי למפרץ הפרסי, ואילו בעצמו עם מרבית הכח, עבר בדרך היבשתית.

הבחירה היתה גרועה כי הוא נכנס למדבר מקרן בחבל גדרוסיה, שחשב שהוא קטן יותר. הרבה מאד אנשים מתו. האבדות במדבר היו גדולות יותר מאשר בכל קרבותיו גם יחד. חשוב לציין שהוא לא הגיע ללב הודו, אלא רק לקצה הגובל עם פקיסטן של היום. חלק מהחוקרים טוענים שהוא בכלל לא נכנס לשטח של הודו המודרנית. הבלבול נובע מהעובדה, שפקיסטן לא היתה קיימת עד אמצע המאה ה-20, וכל האיזור היה מוכר כהודו.

משתה אופיס

בשנת 324 בעיר אופיס, היתה מרידה רבתי נגד אלכסנדר מצד האצולה המקדונית, שלא הסכימה לשינויים שחלו בצבא (הכנסת פרסים לשורות הצבא במעמד שווה ליוונים ומקדונים) ומינויים פוליטיים (מינוי פרסים לראשי מחוזות ולתפקידים בכירים בממשל).הניצוץ שהדליק את המרד היה הכרזת אלכסנדר בדבר שיחרור הוטרנים לבתיהם. במקום שההחלטה תתפרש ככוונה טובה, היא התפרשה כאילו הוא לא חפץ בהם יותר. התחוללה מהומה. אלכסנדר עלה לבמה ונאם. הוא הזכיר להם למה הם כאן ובזכות מי. לאחר הנאום הוא הסתובב והלך לאוהלו וסירב לצאת ואמר להם: "לכו , תגידו, שהפקרתם את מלככם".

 יש לזכור שבשלב זה, לאלכסנדר היה מעמד של אל ממשי והם העריצו אותו עד לרמה של סגידה. לכן כל מילה שהוא הוציא, נחשבה כמשהו שלא מן העולם הזה. הם התחננו על נפשם והוא נאות לצאת.

כמובן שהאצולה לא סגדה לו, אך לא יכלה לצאת נגד הצבא , שהורכב  מפשוטי העם. זהו הניסיון האחרון של האצולה המקדונית להתמרד נגד הרפורמות של אלכסנדר.

המוות

בשנת 323 ,כשהוא מתכנן את המסע נגד קרתגו וחצי האי ערב, חברו לחיים ,היספסטיון חלה ומת. אלכסנדר התעצבן עד כדי כך, שהורה לתלות את הרופאים, וכאשר היה חולה בעצמו, לא היה מי שיטפל בו. המחלה שלו איננה ידועה. סיבות המוות האפשריות: שתיה מרובה (היה ידוע כשתיין השלישי בצבאו, שני הראשונים מתו עוד קודם), או כתוצאה מפציעות רבות שספג במהלך הקרבות.

המורשת
עלייתו של אלכסנדר מוקדון פתחה את התקופה ההלניסטית, והתרבות היוונית נפוצה בכל אסיה הקטנה והמזרח התיכון עם השפעות זניחות יחסית על פרס ואסיה המרכזית.

לאחר מותו, פרדיקס התמנה לעוצר, אך לא הצליח לשמור על אחדות האימפריה והיא התפרקה. כל מצביא תפס את מה שיכול היה, וכך נפתחה תקופת הדיאדוכים.
אלכנסדר לא היה גזען כמו יתר היוונים ולא ראה בפרסים ובבני עמים אחרים "נחותים" לו, להיפך, הוא שילב פרסים רבים בשלטון ואף בתפקידי מפתח בצבא. אשתו, רוקסן, היתה ממוצא לא יווני.

הקוראן

המאמינים המוסלמים טוענים שהקוראן מעולם לא "נברא", אלא שהוא תמיד היה קיים אי שם בשמים. בשמים היו שלושה ספרים: התורה, הברית החדשה והקוראן, והם מצויים במקום שנקרא "הלוח הגנוז" ("אל מחפוט"). את התורה הוריד אללה לבני ישראל בזמנם, וכך גם הברית החדשה הורדה לנוצרים בזמנם. הקוראן הורד ב – 610  בלילת אל קאדר באמצעות המלאך גבריאל אל הנביא מוחמד.

הקוראן לא ירד בצורה של ספר, אלא הועבר בעל- פה לראשו של מוחמד. בראשו הושמו דברי אללה. מאוחר יותר העביר מוחמד את דברי אללה לאנשים.

במשך 40 שנים זכרו האנשים את דברי מוחמד וכאשר היה חשש פן ישכחו הדברים, היה צורך לכתבם בצורה מסודרת וכך נוצר ספר הקוראן.

בקוראן 114 פרקים. כל פרק נקרא סורה.

בכל סורה יש פסוקים. סה"כ הפסוקים כ – 6000 (כמו בתורה).

כל פסוק נקרא איה וכל פסוק הוא אות, מופת.

הקוראן מחולק ל- 3 חלקים

סורת אל פתיחה – בסיס התפילה, קצר וענייני.

הפרקים של אל מדינה – 23 פרקים של תורת ההלכה האיסלמית.

הפרקים של מכה – 90 פרקים, אסכותולוגיה של מוחמד – "עשו תשובה".

מעשי הנביאים והטפותיהם (כולל של היהודים והנוצרים וכמובן האולטימטביות האחרונה החד משמעית של מוחמד). הוא קושר עצמו לשרשרת הנבואה. מופיע גם המוטיב ובו תיאורים מדהימים של גן העדן והגיהינום (הכוללים את כל הבתולות המפורסמות והמפלצות).

מפרק מס' 2 ועד 114 הפרקים מתקצרים.

חמשת  מצוות  היסוד של  האיסלאם

1. שהדה - עדות . 

    שהד - ראה, צפה.

    שהיד - עד.

    "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו"

זה הקראדו ( אבן היסוד) של האיסלאם – עיקר האמונה. השהדה נאמרת בכל הזדמנות (היא ה"שמע ישראל" שלהם). די באמירת המשפט עם כוונה בלב בנוכחות מוסלמים ואיש דת מוסלמי בכדי להתאסלם.

מסבחה = שבח.

החרוזים, 99 במספרם, הם ביטוי לשמות של אללה. האלמנט הגיע מהודו ונכנס לאירופה עם הצלבנים דרך המזרח התיכון. בהשפעת  ה- rosary יש מסבחות עם 66 ואפילו גירסה ממש מקוצרת של 33 חרוזים (ישו חי 33 שנים).

2. צדקה - זכאת.

צדקה תציל ממוות. מוחמד נותן לעשירים צ'אנס נוסף בחייהם (בניגוד לישו).כל מוסלמי צריך לתת צדקה רק מהעודף שהוא מתפרנס, אם אין לו עודף - פטור. מי שקובע כמה צריך לתת זהו המופתי, הפוסק על-פי אחוז מהנכסים ומהרווח. מדובר על 2.5% - 10%. הצדקה עוברת לאנשים נזקקים: אלמנות, אביונים וכיוצ"ב. לעתים קרובות מנוצלת הצדקה עבור מימון מלחמה או כל דבר שעיקרו ג'יהאד.

 (החמאס בשטחים כמו החיזבללה בלבנון או האחים המוסלמים    

במצרים, מנצלים את הצדקה כדי לקיים את פעילותם השוטפת.   

ארגונים אלו מעבירים את הכספים למקומות בהם אין למדינה  

דריסת רגל. מכאן, שניתן להבין את סוד הצלחתם של הארגונים

הלוחמניים האלה בקרב העניים והאביוניים.

3. צום הרמדאן.  

במקורו, היה מקביל לצום יום הכיפורים של היהודים. הצום עצמו נועד לעשות חשבון נפש בין אדם לחברו ובין אדם למקום. הצום נמשך 30 – 29 ימים תלוי באורך החודש בלוח השנה האיסלמי (לוח שנה הבנוי מ - 12 חודשים בני 29 או 30 ימים. החודש מתחיל בראיית הירח הנולד).

הצום מתחיל עם הזריחה ומסתיים עם השקיעה (צום מוחלט ללא שתייה  עישון וסקס). למוסלמים אין שבתון, כך שימי העבודה כולם רגילים. יש הרבה מנהגים שנכנסו, הרבה זכאת (צדקה). במצרים יש ממש הילולות כל ערב. בסוף הרמדאן - 3 ימים של "עיד אל פיטר" - חג הפסקת הצום. בהם אוכלים, מתפללים תפילות מיוחדות ונותנים "זכאת אל פיטר". החג הוא 3 ימים נוספים, שנותנים למוסלמי אפשרות לכפר על מעשיו שנעשו גם שלא במודע במהלך צום הרמדאן עצמו. זה נקרא "החג הקטן" והוא נופל בלילה שבין 27 – 26 בחודש (תלוי באורך הצום): "לילת אל קאדר". זהו הלילה בו גוזר אללה את גורלו של האדם, ואז גם עולים לירושלים.  

4 . החאג' - עלייה לרגל - למכה. 

 כל מוסלמי, איש ואישה, חייב פעם בחייו לעלות לרגל למכה. היסודות של העלייה לרגל הם פגאניים. מוחמד איסלם את הטקס הפגאני. באביב היו כולם עולים למכה לקשור קשרים חברתיים - עסקיים ולערוך את הפולחן של הכעבה. המוסלמים טוענים, שאברהם אבינו ובנו ישמעאל בנו את הכעבה של מכה. ברבות השנים נפלה הכעבה בידי עובדי האלילים והם חיללו אותה. מוחמד, שחזר למכה בחודש ינואר 630 עשה את מעשה אברהם אבינו בבית אביו (ניתץ את הפסלים) ובכך סגר מעגל. כל גבר ואישה מגיל 13 ואילך צריכים לעשות פעם בחייהם את החאג' למכה. לחאג' תאריך קבוע.

אישה תקבל את התואר חאג'ה וגבר - חאג'.

תהליך העלייה לרגל,ראשיתו בכניסה למצב של קדושה – איחרם, לובשים בגד מיוחד מכותנה ללא תפרים.

הטקס עצמו נערך ללא כובע או כיסוי ראש אחר (גם אם הטמפרטורה  מגיעה ל - 50 מעלות). הנעליים עשויות מגומי. הלבוש כולו לבן. במהלך החאג' אסור להסתפר, להתגלח, לגזוז ציפורנים, לקיים יחסי מין.

משך החאג' שבוע ימים, המחולקים ל – 2:

3 ימים ראשונים נקראים: ימי הביצוע.

4 ימים נוספים נקראים: עיד אל אדחא - חג הקורבן.

בשלושת ימי הביצוע מקיפים את הכעבה של מכה. מבנה הכעבה הוא מלבני וחלול,בנוי מלבנים. בתוכו קיימים פסלי אלילים (מידות הכעבה: 12 מ' על 10 מ' וגובהה 15 מ'). האבן השחורה קוטרה 30 ס"מ. כל מאמין מבקש לגעת באבן השחורה שתקועה באחד מקירות הכעבה בגובה מגע יד אדם. הכעבה מכוסה בפרוכת ירוקה או שחורה.

בסוף החאג' נוהגים לחתוך את הפרוכת ולמכור למאמינים פיסות קטנות ממנה בכסף רב. המיתחם (שמימדיו 100X160 מ') הינו מקורה, ומוקף בעמודים בו יכולים לנוע עשרות אלפי אנשים בו זמנית.

מתחם זה, הינו המסגד הגדול של מכה. המאמינים מקיפים את הכעבה 7 פעמים ולאחר מכן הם מקיפים עוד 2 גבעות נוספות (צפא ומרווה) – 7 פעמים. כי עפ"י המסורת מוחמד התנבא בקרבתן.

ביום השני נוסעים 25 ק"מ מזרחית למכה, לגבעת ערפאת, ועליו הם עושים את העמידה – ווקוף, ושומעים את החוט'בה - דרשה.

ביום השלישי, נוסעים לאל מינה ושם זורקים שבע אבנים שלוש פעמים כל אחד על השטן (זהו סמל לזריקת האבנים של אברהם על השטן – בעקידה). כל שנה יש תורמים – בעלי מחצבות שמסייעים בהבאת האבנים עבור קהל המאמינים המוסלמים.

לאחר מכן, באל מינה מתחיל חג הקורבן שעורך 4 ימים בהם חובה על כל עולה רגל להביא אתו כבש. לשם כך מטיסים מאוסטרליה מאות אלפי כבשים (הדבר גורם לבעיות סניטריות קשות) ומוכרים אותם.

ביום הרביעי (תחילת החג) עושים קורבן, כמו האייל בעקידה.

מי שאינו עולה לרגל יכול להזדהות עם טקס הקורבן ולערוך אותו בביתו. 2/3 הולכים לצדקה ו – 1/3 למשפחה. בחג הקורבן נוסעים לאל מדינה לעשות זייארה.

 5. התפילה - "אל צאלה".

המוסלמים מתפללים 5 פעמים ביום. בהתחלה הם התפללו 3 פעמים. מוסלמי יכול להתפלל לבד, אם זה אפשרי, עדיף מניין בצוותא.

הסיבה היא, שזוהי דת שהיתה מיועדת לסוחרים, שנאלצו להתפלל בהיותם בדרכים.

התפילה האישית - קודם כל הם עורכים טוהרה קטנה הכוללת שטיפת ידיים מהפרקים ומטה, והרגליים מהברכיים ומטה. אם אין מים - בחול. אם המוסלמי יעשה יותר מזה בכדי להיטהר הרי זה משובח, וזה מה שרובם עושים.

לאחר מכן הוא חולץ את נעליו ומניח משהו שיפריד בינו לבין הרצפה ואז הוא אומר את השהדה (העדות) מספר פעמים ואת סורת הפתיחה. (זה כל מה שצריך לדעת בע"פ בערבית). ניתן להמשיך ולהתפלל ולהוסיף תפילה אישית, אם הוא יודע לצטט עוד פסוקי קוראן. התפילה אינה נאמרת מתוך ספר אלא נאמרת בעל-פה. 

התפילה הציבורית – התפילה המרכזית נערכת ביום שישי. מקובל שכל מוסלמי מתפלל בצוותא בימי שישי. יום שישי – יום אל ג'ומעה.  

התפילה השנייה ביום היא בשעה 10 עד 12 והיא המרכזית.

מסגד

המודל המלבני – הוא הראשון מבחינה היסטורית. המסגד הוא מתחם סגור עם חומה שמפרידה אותו מהחולין. על החומה עצמה יש מינרט אחד או יותר.

מינרט - הוא מגדל של המואזין בו קוראים את המאמינים לתפילה.    

מואזין – מקור המילה- אוזן.

בכניסה לחצר שתולים עצי פרי ונוי. במרכזה נקודת מים המשמשת  להיטהרות גדולה - בה מקרצפים ידים, בית שחי. שוטפים עיניים, מנקים בין האצבעות הרגלים והידיים. היטהרות קטנה- נקיון ידיים ופנים, בהתאם לתנאים (במדבר למשל ניתן לבצע היטהרות עם חול, או עלים, דשא) . את ההיטהרות מבצעים חמש פעמים ביום לפני התפילה.

את הנעליים שחולצים מסדרים בשורה. נכנסים למסגד מצידו הרחב.  הדבר מאפשר תאורה טבעית וגם מאפשר להרבה אנשים לצאת ולהיכנס בו זמנית.

במסגד יש הפרדה בין פשוטי העם, שהם הרוב, לבין המיוחסים.  ביניהם מפרידה גדר שנקראת מקצ'ורה. בקיר הפונה למכה  יש מיחראב, זוהי גומחה בקיר שמימינה יש במה – עמבר, עם מספר מדרגות, ועליה יושב הדרשן - האימאם.

רצפת המיסגד תמיד מכוסה בשטיחים עם ציורי צורות גיאומטריות, והם מסודרים בשורות שורות. בכך הם מציינים את מקומו של כל מתפלל ומתפלל. בחלל הפנימי ישנם רק עמודים הדרושים לתמיכה בתקרה. במסגד אין פסלים ותמונות. ישנם  שלושה אלמנטים של אומנות איסלמית.

אלמנטים של אומנות מוסלמית

קליגרפיה - הכתב מסוגנן, מסולסל, יפה. כותבים פסוקים מהקוראן. כתב יד המסוגנן נחשב כאלמט דקורטיבי.

אלמנטים גיאומטריים – לדוגמה : הכוכב (סמלה של מרוקו עם חמשה קדקודים של המצוות), וירח. הצורות בדרך כלל ממוסגרות.

מוטיבים צמחיים – שילוב אלמנטים צימחיים בקישוטים כגון - לולבים, ענבים, אתרוגים, עלים מסוגננים, אבל לא העתק של טבע !

התפילה:  נחלקת ל-3 פרקים:

חלק ראשון: סורת אל פאתיחה, שהדה ותכביר ("אללה ואכבר") זה ע"י האימאם. הדבר  הזה הוא קבוע.

חלק שני: האימאם נושא דרשה, שהוא מרכיב על דעת עצמו. הדרשה מורכבת מציטוט ממקורות היסטוריים אידיאולוגים כמו הקוראן, הסונה, וכן התייחסות לעניינים  אקטואלים חברתיים – פוליטיים.

חלק שלישי:  ברכות ואיחולים, החל ממוחמד דרך גדולי האיסלאם השונים ועד לשליטים הפוליטיים העכשוויים של אותה מדינה. 

2. אמאם – ראש העדה (כלומר עלי הפך להיות, בדיעבד, לאמאם הראשון של השיעה).

   לכל האמאמים הוענקו תכונות על – אנושיות. 

   האמאם הראשון – עלי.

   האמאם השני – חסן.

   האמאם השלישי – חוסיין.

   האמאם הרביעי – אל חוסיין (בנו של נכד הנביא שנרצח בכרבלא).   

   האמאם ה –5 , 6, 7 ,8 ,9, 10, 11, 12 הבן של בן של ...

   הממלכות הראשונות בעולם האיסלאם היו של סונים. השיעים חתרו  

   להחזיר לעצמם את השלטון והם תמיד נרצחו ודוכאו.

   האימאם ה – 12 נעלם יום אחד  (878) – האמאם הנעלם.

3. המהדי – המשיח, האמאם הנעלם

   הוא נעלם כיוון שנוצר פער גדול בין המציאות הכל כך קשה של השיעים לבין מה שיחסו לאמאם – בעל  האור האלוהי. באופן שכזה השיעים מעלימים אותו והופכים אותו לדמות מיתולוגית ממש. הוא נקרא "המהדי" והוא עוד יחזור.

השיעה היא זרם משיחי בתוך האיסלאם, שמחכה לשובו של האמאם הנעלם. ולכן זה   נקרא גם השיעה התרי עשירית. באמאם ה – 12, הניצוץ האלוהי נעצר, והאמאם   הנעלם הוא כמו מורה הדרך לאמאמים המקומיים. בכל מקום שיש ריכוז של שיעים יש  אמאם מקומי שנבחר בלי כל קשר ביולוגי ל – 12, בזכות הכריזמה והיכולת שלו  להנהיג באופן לא רשמי.

4. אמאמים מקומיים – מנהיג דת עממי שלא נבחר ע"י השלטון.

 דוגמא קלאסית לאמאם מקומי – חומייני באירן שנבחר ע"י העם

בלי שהעמיד את עצמו לבחירה. חומייני הצליח כנגד כל הסיכויים

לחולל מהפיכה של ממש. הכריזמה שלו הצליחה להוביל אחריו  

המונים. באמצעות קלטות טייפ הוא העביר את מסריו להמונים. 

לכן קוראים לה מהפכת הקלטת.

העולם השיעי מסודר באופן שכזה, שיש להם פטריארכים  האחראים

על אזורים. אין להם מישהו שאחראי על כולם, אך פעם בכמה דורות

קורה שיש להם אחד שמוביל את הדרך המרכזית – ראה חומייני באירן.

5. העלמות – רייבה - מותר לשיעים להסתיר את היותם שיעים, את זהותם האמיתית בקרב חברה עוינת – סונית. זה רעיון גדול שעזר להם לשרוד את ההיסטוריה.

6. אנלוגיה  - היקש, "דרש".

הקוראן כתוב בלשון כללית. על מנת לתת פרשנות לתופעות מסויימות או למקרים המתעוררים, משתמשים בלשון אנלוגית למקרה הכללי בקוראן.

יסודות תורת  ההלכה  האיסלמית

1. הקוראן = התורה שבכתב (הסורות של אל מדינה).

בפרקים של אל מדינה מופיעים כל הנושאים שמתפעלים את חיי האדם   בתוך המדינה. האיסורים השונים, דברי מוסר, הקשר בין האדם לחברו ובין האדם למקום.

2. התורה שבע"פ - סונת רסול אללה (אורח החיים של שליח אללה).

"סונה" = דרך חיים.

התושב"ע של האיסלאם מתארת את מנהגיו ודרך חייו של הנביא מוחמד.

הקוראן מכיל בתוכו את אמירותיו ומעשיו של הנביא. יש חומר שלא הוכנס לקוראן. 

היות והיו הרבה אנשים שהכירו את הנביא והם זכרו את מעשיו, הרי שכל אותם מקרים  נקראים בשם חדית' (פ) = אימרה חדשה.

ז"א, שהיו אנשים שהכירו את החדית' האלו של מוחמד. הסונה הזו של התושב"ע היא  בעצם אוסף של חדית' (אוסף של אימרות) משל מוחמד או מעשיות עליו. כך נוצרה התושב"ע המוסלמית.

"הסונה" הסתיימה ב – 951. החליפים הקימו מערכת שתברור את הראוי ומה שלא ראוי בכל האימרות המיוחסות למוחמד. הואיל ומוחמד אינו יכול לטעות לכן לא תקפו את האמירה, אלא ביקרו את המוסר שציטט את הנביא לא במדויק. בסופו של דבר התייצבה הסונה האיסלמית ונפרשה על 6 כרכים (משל ל - 6 סדרי משנה).

3. קיאס = אנלוגיה, היקש.

כאשר המופתי מחפש פתרון לבעיה הלכתית שאותה אינו מוצא בשתי

הערכאות הראשונות (קוראן ותושב"ע), הוא פוסק הלכה בדרך של אנלוגיה או היקש. לדוגמא שתיית יין אסורה – איסור איסלמי מן הקוראן. באו אנשי  ה"קיאס" ויצרו תקדים בעניין זה. הם שאלו מה מסמל היין – משקה  אלכוהולי, מכאן שהאיסור כעת הוא בעצם על כל משקה אלכוהולי – בירה   וכדומה. בשאלת ה"קיאס" עד כמה הוא יכול להרחיק לכת בעניין של היקש ולקבל פתווא'ה – פסק הלכה עפ"י היקש.

קדושת  ירושלים  באיסלאם

ירושלים אינה נזכרת כלל וכלל בקוראן. ובכל זאת היא הפכה להיות קדושה באיסלאם.

הסיבות  לקדושתה

1. בשנת 638 היא נכבשה ע"י עומר אל חטאב. ירושלים היתה במצב מוזנח ביותר והר הבית היווה את מקום האשפה העירונית בתק' הביזנטית וזאת כדי לבזות את המקום כדי לפגוע ביהודים. עומר נכנס לירושלים והרשה ליהודים לגור בה וגם כמובן לנקות את הר הבית מכל האשפה שהשאירו הביזנטים. 
בשנת 661 תקום בדמשק הממלכה של בית אומיה.
בשנת 691 עבדל מלכ בן מרוואן (אומי) מחליט לבנות על הר הבית שני מבנים. הוא בונה כיפה שתפקידה היה להגן על הסלע והמבנה השני -מסגד.
המבנים היו ביטוי להתקדשותה של ירושלים ע"י בית אומיה.
דת האיסלאם רואה עצמה דת המשך ליהדות ולנצרות לכן כדי
להמשיך את הקשר  התיאולוגי הזה הם בוחרים בירושלים את
נק' ההתחברות שלהם לדת המונותיאיסטית.

2. הקרבה הגיאוגרפית היחסית של ירושלים לממלכה האומיית בדמשק. מוסלמים רואים את הצליינים הנוצרים עולים לרגל לירושלים ולכן אין הם רוצים לפגר אחריהם ומחקים את הפולחן הזה.

3. באותם ימים של שנת 690 התרחש באזור של מכה ואל מדינה מרד שחסם בפני עולי הרגל לקיים את מצוות החגבני דמשק מצאו בירושלים אלטרנטיבה מצוינת לעניין העלייה למכה באבן היסוד  (הסלע) או אבן השתייה (תשתית) בהר הבית כתחליף לאבן
השחורה במכה. עפ"י המסורת היהודית על האבן הזו נערכה עקידת יצחק
(ואילו המוסלמים הפכו  זאת לעקידת ישמעאל). 

איסלאם

תק' הג'אהיליה – טרום איסלאם.

איסלאם  = סלמ, שלום, לשלם = התמסרות בידי האלוהים.

האיסלאם הוא ההפך הגמור מהג'היליה.

עידן האיסלאם מתחיל מ – 610 ואילך.

דת האיסלאם היא דת הלכה. יש בה מושג שנקרא שריעה = זאת דרך שבא המאמין מהווה חלק ממנה כדי להגיע לחוף מבטחים. במובן ההלכתי היא דומה ליהדות, כי היא אומרת למאמין כיצד צריך להתנהג באופן אישי ובאופן קיבוצי, שלא כמו בנצרות שהיא דת של דוגמא, כי יש בה את המינימום שצריך לעשות.

ג'אהיליה = טרום איסלאם. 

ג'אהיל = בור עם וארץ (חסר השכלה).

ז"א - הג'אהיליה מציינת תק' של בערות, ברבריות. לכן דת האיסלאם רואה עצמה ההפך מהג'אהיליה – אלא דת המייצגת את החוכמה ואת ישוב הדעת.

610 לספירה זו שנה שמציינת את הופעתו של מוחמד – הוא הופך לנביא. המהפך שלו לעידן הנבואה מתרחש בלילה מסוים שנקרא לילית אל קאדר (קאדר = יכולת, גבורה). מוחמד מקבל את בשורת האיסלאם מפי המלאך גבריאל (מלאך הגבורה - הכוח).

התרבות  והחיים  בתק'  הג'אהיליה –  בחצי האי  ערב

בשנת 610 היהדות והנצרות קיימות, לכן מוגדרת דת האיסלאם החדשה באזור בו בני התרבות הג'אהילית חיים בחצי האי ערב – חלק מהתרבות הג'אהילית הוא פגאני.

מאפיינים  בחצי  האי ערב –  בג'אהיליה

1. חברה שבטית – השבט הוא גרעין החיים. נקמת הדם היה אמצעי העיקרי, כי לא היתה מדינה או משטרה. השבט היה האכסניה בו האדם יכל לפעול. רוב האנשים היו נוודים.

2. נוודות – מיעוטם ישבו בערים (באזור אל חיג'אז) – מכה, טאף ויתרב. מרכז החיים  היה בערים, כי בחברה שהיא שבטית ונוודית קשה לקיים תרבות, בעוד  שבעיר התושבים הם קבועים לכן ניתן לקיים חיים תרבותיים. מכה היתה  העיר הראשית מתוך שלוש הערים. פעם בשנה בעונת האביב היו באים כל  אנשי חצי האי ערב ליריד שנתי. היריד נקרא – שוק עוכאט – יריד כלכלי –   חברתי ודתי.

ביריד הם עסקו במסחר וכלכלה. פרנסתם – בדרך המדבר שכינויה היה דרך הבשמים הם העבירו את סחורותיהם בנפח קטן אך עשיר ברווחים. מאזור עומן הם העבירו את המוצרים (מור, לבונה, זהב ואבנים טובות, בדים ותבלינים) על גמליהם בשיירות ארוכות לאורך קו החוף לכיוון תימן ועלו לכיוון אל חיג'אז ונכנסו אל הנגב של הנבטים. משם הגיעו לנמל עזה וממנו לאירופה.

הגמל הכלי האולטימטיבי למדבר, היה הנכס העיקרי של אנשי הג'אהיליה – הוא היה המפתח שלהם לפיצוח המדבר. מה גם שערכו המסחרי היה גדול.

המלחמה בין הביזנטים לפרסים חסמה את הדרך מהסהר הפורה לא"י לכן נאלצו לעקוף את הדרך ולעבור דרך המדבר.

הדרך מהמפרץ הפרסי ועד עזה כ – 1700 ק"מ. את רוב הדרך הם עשו על קו החוף, כי את המדבר קשה לחצות בגלל תנאיו.

אנשי הג'אהיליה גילו במורד של הפלטו של חצי האי ערב הרבה נחלי אכזב שמתמלאים פעם במס' שנים במי שטפונות, שנוצלו וכונסו לבורות לאורך ציר הדרך הראשית.

נבטי = חופר בורות.

כל 30 ק"מ חפרו בורות מים, כי זה מרחק הרכיבה שגומא ביום הגמל. חלק מהתושבים עסקו בחקלאות, אך העיסוק העיקרי והמרכזי היה המסחר.

אמונתם של אנשי הג'אהיליה היתה – אלילית (פגאנית). זה היה מוטו שהוציא שם רע לאנשי הג'אהיליה. הם יצרו לעצמם את הפנתאון (הרבה אלים). הם יכלו להחליף את האלים הפרטיים שלהם ככל שחפצו.

מעל כל האלים היו שלוש אלילות ראשיות: 

1.     הפריון.

2.     המלחמה. 

3.  היופי.

מעל כל האלים האלה היה אל עליון אשר נקרא – "אללה".

למרות האמונה הפולתאיסטית היתה להם נטייה לאמונה באל אחד עליון באללה.

דבר זה מזכיר את פנתאון האלים היווני והפרסי.

בעיר מכה עבדו את שלוש האלילות ואת האל העליון אללה בעוד שאת שאר האלילים יכלו להחליף בכל עת שרצו. הטכסים לשם העלייה לרגל למכה כיום, הם במובן מסוים זהה לטכס שנערך בתק' הטרום אסלאמית.

השפעות נוספות לקראת המונותיאיזם:

היהודים - היהודים הגיעו לערב כנראה בזמן אחד משני מועדי חורבן הבית, או כתוצאה מהיותם  סוחרים. היהודים הישרו סביבם השראה מנותיאיסטית במופגן.

 הנוצרים – קהילה גדולה פעלה באתיופיה ואנשי הג'אהיליה סחרו איתם וגם עם הנוצרים באזור א"י. יש טוענים שמוחמד למד מן הנצרות.

שפה - אנשי הג'אהיליה היו ערבים דוברי ערבית (שפת היומיום) ודיברו גם בארמית  (שפת הקודש).

השפה הערבית היתה בלתי כתובה בתק' הנדונה. השפה הערבית התפתחה   והתעצבה בצורתה הסופית כאשר נכתב ספר הקוראן (651).

אנשי הג'אהיליה לא כתבו אלא רק דיברו (שפה ורבלית). הם היו גם משוררים   ובעלי תפיסה לירית פרוזאית מאד מתוחכמת. היה להם משורר שבטי – שאער,   אשר דרך שיריו תיאר את מצב השבט.

בראש השבט עמד הסיד (האדון). הוא לא נבחר באופן ירושתי, אלא עפ"י מעלותיו הטובות.

לסיכום ניתן לומר שלפנינו קיימת חברה:

א.  נוודית העוסקת בעיקר במסחר ומאורגנת באורח שבטי.

ב.  בעלת תרבות של שירה, שפה ומנהיג שנבחר עפ"י מעלותיו הטובות.

מוחמד נולד בשנת 570 לספירה למשפ' האשמית, בשבט קורייש בעיר מכה. לאביו קראו עבדאללה. אימו של מוחמד – אמינה. לעבדאללה היו שני אחים, אבו טאלב ואבו עבס.

מוחמד התייתם בגיל 6 ועבר לגור אצל דודו אבו טאלב. לאבו טאלב היה בן שנקרא עלי (שניהם בני דודים). המשפ' באה מן המעמד הבינוני.

בגיל 25 התחתן מוחמד עם הבוסית שלו חדיג'ה. למוחמד נולדה בת שנקראה בשם פאטימה.

פאטימה ועלי נישאו והם הולידו שני ילדים אחד אל חסן והשני אל חוסיין.

תורתו של מוחמד

תורתו של מוחמד אינה מקורית. מוחמד היה טיפוס אקלקטי (אסף ממקורות שונים ואיתם יצר את דת האיסלאם). גולדצהיר (אבי המזרחנות המודרנית), טוען שמוחמד לא היה נביא אורגינלי, אלא אקלקטי.

דת האיסלאם מבוססת על 3 מקורות: יהדות, נצרות ועבודת אלילים. לעתים הדברים שאמר החוקר גולדצהיר נתפסים כצנינים בעיני הערבים.

תורתו של מוחמד היתה מבוססת כמו שאמרנו על 2 הדתות המונותיאיסטיות + הפולתיאזים.

מוחמד אמר במפורש שיש תשובה, "כי קרבה מלכות שמים".

מוחמד היה בעל תפיסה – סוציאלית. הוא אמר: "העושר הוא הבל". צריך לזכור שהאדם נמדד בתק' הג'אהיליה עפ"י רכושו ועושרו.

התפיסה של מוחמד היתה להזיז את העולם מן העושר אל המוסר. מוחמד קרא את הברית החדשה והושפע ממנה. הוא היה טקטיקן בלתי נלאה. מוחמד רצה לצרף את העשירים אליו לכן הוא לא יכול לבטלם ולפגוע בהם. הוא נתן להם הזדמנות ובזה הוא הפחית את התפיסה הברורה של ישו, הפוריטנית והבוטה כלפי העשירים, והעניק לה הפאן הסוציאלי.

גם העניים וגם העשירים יכולים להגיע לגן עדן בתנאי שהם יחזרו בתשובה. העושר הוא הבל כאשר מושג בצורה לא מוסרית.

לכן העשירים צריכים לתת את הצדקה, כי היא תציל ממוות. הצדקה מכפרת על זה שהאדם עשיר. העושר מתקשר לחמדנות ואילו הצדקה יכולה בהחלט לבטל את החמדנות, כשהסוציאליות תבוא לידי ביטוי בצדקה לעניים.

מוחמד יצא במפורש נגד עבודת האלילים והטיף להאמין באל העליון, כי כל האלים האחרים הם מאופסים וחסרי כל ערך. 

התפיסה של האלוהות בעולמם של המוסלמים היא טרנסדנטאלית – אמונה באלוהות בלתי מושגית כמו ביהדות וכמו שזה מופיע ב – 13 העיקרים של הרמב"ם.

התפיסה התיאולוגית של האלוהות מצד המוסלמים והיהדות היא כמעט זהה, בעוד שאצל הנצרות יש שלוש פרסונות לגבי תפיסת האל.

האלמנט הרביעי של מוחמד – תפיסתו כשליח ונביא –

"אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד שליחו".

השהאדה – עדות  שהאד = יאה, צפה.   שהיד = עד.

האמונה העיקרית של האיסלאם היא העדות.

התיאולוגיה האסלאמית טוענת שהנביא הראשון המוסלם הראשון – אברהם אבינו.

ואילו מוחמד הוא הנביא האחרון (הוא חותם את הנבואה). 

עפ"י האיסלאם מוחמד הוא הנביא המוצלח ביותר מבין כל הנביאים האחרים שקדמו לו.

אברהם - - - - נביאי היהדות  - - - -  נצרות  - - - -  מוחמד הנביא האחרון.

דת האיסלאם מקבלת את שתי הדתות שקדמו לה, ורואה עצמה כמודל השלישי המוצלח ביותר אחרי שתי הדתות שקדמו לה.

הנצרות אינה מתייחסת לשתי הדתות האחרות כך. מוחמד רואה את עצמו כשליח ולא כנביא.

בעוד שבנצרות ישו הוא גם בן האלוהים וגם האלוהים בעצמו (פרדוקס).

אצל המוסלמים, כל מי שטען שיש נביא אחרי מוחמד כאילו הוציא את עצמו מתוך האיסלאם. שליחותו של מוחמד היא האחרונה ואין כלום אחריה.

"אין נביא בעירו" נאמר על ישו, אך גם על מוחמד. על מוחמד הכריזו במכה כמשוגע כאשר אמר את דבריו. עושרם של אנשי מכה היה בעיניהם העיקר, ולכן היה קשה להם לעכל את דבריו.

חברות המבוססות כלכלית נוהגות להסתגר מפני אחרים וקשה להם לקלוט דברים אחרים. היה רק מיעוט קטן במכה שהיה מוכן להיפתח בפני מוחמד שהיה די מוחרם ומנודה.

השבט שלו נטל ממוחמד את ההגנה של "נקמת הדם", אבל אז בא המהפך.

המהפך קרה בשנת 622 לספירה. ליריד של מכה מגיעים אנשי יתרב, שנמצאים כ – 300 ק"מ ממכה. העיר יתרב היתה עיר מעורבת שישבו בה יהודים ונוצרים יחד עם פגאנים. בעיר השרו היהודים אווירה מונותיאיסטית כבדה. השבטים הפגאנים ביתרב היו מסוכסכים בינם לבין עצמם.

העיר יתרב היתה זקוקה לאיש צעיר שינהל אותה.

הם מגיעים למכה ורואים את מוחמד מטיף. התפיסה של מוחמד אינה זרה להם והם מחליטים להזמין אליהם את מוחמד להיות לראש עירם. אך מוחמד מעמיד להם תנאי לקבל את הדת החדשה.

באותו אירוע, לוקח מוחמד את קומץ מאמיניו הראשונים ואת בני משפחתו ועושה את ההגירה (ההיג'רה) בשנת 622. זהו מהפך.

האיש שהיה מוכה ומושפל הפך לראש עיר בעל עוצמה אדירה ביתרב. שנה זו - 622 הופכת להיות לשנת האפס בתאריך המוסלמי.

622 לספירת הנוצרים היא שנה מס' אחת להיג'רה.

העיר יתרב תשנה מאוחר יותר את שמה ותהפוך לאל מדינה.

באל מדינה מתחיל מוחמד להתמודד עם בעיות חדשות. הוא מקים לו ישות קטנה – מדינה קטנה. בה הוא ראש הממשלה הפוליטי, הצבאי והדתי.

יש לו טריטוריה, יש לו תושבים ומצטרפים חדשים. יש לו דת. הוא עובר טרנספורמציה – ממטיף ותאורתיקן לאיש מעשה. יש לו דגל – ירוק ושחור. באל מדינה הוא מחוקק חוקים, דיני נשואים, גרושים, לידה, פטירה, איסורים, ציוויים, מצוות כיבוד אב ואם ועוד.

להלכה יש חשיבות לא רק בין אדם למקום, אלא גם לחיים בין אדם לחברו ולחייו עצמם.

תופעת הג'יהאד מופיעה אצל מוחמד.

מצוות הלכה אסלאמית שבראשה עומד איש הדת ובמקביל אוחז גם בהנהגה הפוליטית והצבאית.

המדינה הזו שואבת את מקור סמכותה עפ"י ההלכה האסלאמית המבוססת עפ"י מדרג ברור.

באל מדינה מקים מוחמד את מדינת ההלכה הראשונה בהיסטוריה.

מוחמד   והיהודים

דת האיסלאם רואה את עצמה כהמשך ליהדות והנצרות, אך לא מבטלת אותן. זו גם הסיבה שמוחמד לא יצא נגד היהדות – אולי נגד היהודים אך, לא נגד היהדות.

כבר במכה הוא ניסה להביא יהודים להאמין בו. היו שלושה שבטים יהודים ביתרב ואל מדינה. רוב היהודים עסקו בצורפות, גידול תמרים ומיעוטם  עסק במסחר (במסחר עסקו יותר הפגאנים בזמן שהיהודים היו יותר מחוברים לקרקע).

אחד הדברים שמוחמד עשה היה לקבוע את כיוון התפילה לירושלים ולקבוע צום ביום כיפור בעל משמעות דומה.

היהודים ראו בו נביא שקר ולכן רדפו אותו ולעגו לו. כשהגיע מוחמד לאל מדינה הוא יכול היה לסגור איתם חשבון, אך הוא לא עושה זאת.

הוא משנה את כיוון התפילה למכה (שבשלב זה היא עדיין פגאנית) ומשנה את הפורמט של הצום ל – 30 יום (או 29) מהזריחה ועד השקיעה, שמשמעותם חשבון נפש בין האדם לחברו ובין אדם למקום.

ב – 628 מוחמד כובש את נאת המדבר האחרונה אליה ברחו יהודים – חי - בר. זהו עד היום סמל לגרוש ורצח יהודים בסביבתו הקרובה של הנביא מוחמד. 700 גברים נרצחו שם. כל הנשים והילדים נלקחו כעבדים.

ביוני 628 מוחמד ניסה לכבוש את מכה אך לא הצליח. הוא שולח שליחים שחותמים על חוזה – חודייביה, לפיו במשך 10 שנים מוחמד לא יתקיף את העיר והם יתנו לו להגיע אל ( החאג')  הקעבה.

בינואר 630 מוחמד חולם חלום שמופיע גם בקוראן, בו מתגלה אליו ה' ואומר לו, שהוא לא מסכים שהחאג' יעשה בעיר פגאנית. כתוצאה מכך מפר מוחמד את ההסכם ובאותו חודש הוא כובש את העיר מכה. התושבים התאסלמו מיד עם כיבושהעיר. הדת לא עמדה במרכז חייהם ולכן לא היתה להם כל בעיה להתאסלם.

ב – 8 ביוני 632 מת מוחמד באל מדינה ונקבר שם. הוא היה נביא בלתי רגיל בהשוואה לנביאים נוצרים ויהודים, שכן הוא השיג בחייו כל מטרה ששם לעצמו. הוא הקים בעצמו דת חדשה על הליכותיה ומנהגיה, כל חייו הוא היה ונשאר אדם רגיל לא משיח ה', לא בן ה' – לכל היותר-  נביא.

היו לו עשר נשים ו – 13 בנות ואף לא בן זכר אחד שהגיע לגיל הבגרות. זו הסיבה שמיד לאחר מותו נפתחה מלחמה בעולם האסלאמי הצעיר סביב הירושה, בין שלוש קבוצות עיקריות:

1.1מואג'רון – האנשים שעשו אתו את ההג'רה. הם טענו שהם  אבות האיסלאם  (מה  שנכון).

1.2.  אל אנסאר – בני אל מדינה שהזמינו את מוחמד לבוא אליהם. הם טענו שאם הם לא היו עושים זאת הדת לא היתה קמה.

1.3  האריסטוקרטיה – בני העיר מכה – משפ' בית אומיה.

אחרי קואליציות ותככים מרובים (לא שפכו דם), נבחר השליט הראשון

העולם מתחלק לדאר אל סלאם = בית השלום ודאר אל חרב = בית המלחמה.

כל מקום שהאיסלאם שולט בו נתפס ע"י המוסלמים כדאר אל סלאם וכל מקום שלא נשלט, נחשב כדאר אל חרב. באופו כזה נחלק העולם לשניים. האידיאל להפוך את העולם לדאר אל סלאם, כלומר דת האיסלאם היא דת מיסיונרית (ובכך היא דומה לנצרות) והדרך לעשות זאת זה באמצעות ג'יהאד (= מאמץ).

הכוונה בעיקר למאמץ מלחמתי. כל מאמץ שערבי עושה זה ג'יהאד, באופן פרטי, באופן חברתי ובמובן מלחמתי ובמובנים פוליטיים.

עומר קבע את ההיררכיה בתוך העולם המוסלמי.

אחד העקרונות באיסלאם אומר שכל המאמינים שווים ללא כל קשר ללאומיותם. בפועל זה עבד אחרת.

עומר קבע דבר אחר. היו מוסלמים שבאו מחצי האי ערב ובנו עיר מרכזית (הכובשים). מסביבה של אותה עיר קמו להן שכונות של מתאסלמים חדשים מהאזור, שקרואים מואלים = נתינים.

"מילון כיס" באוזבקית 

איבאן – פורטאל עם נישה או מרפסת חיצונית מקורה על עמודי עץ.

אקא – אח, מישתמשים כאשר פונים אל אדם מבוגר.

אקסאקאל – המבוגר בשבט, האחראי על חלק משכונה ( בבוכרה)

ארק- מבצר עירוני, מקום כהונה ומגורים של השלטון המקומי

איצקארי – החלק הפנימי הנשי של הבית

באלאחנה – תוספת בניה מעל הבית

גאזל – ביטוי לירי בשירה מזרחית

גאנץ – מין גבס מזרחי

גומבאז – כיפה, תיקרה בצורה של כיפה, כיפה של מאוזולאום

דיבאנבאגי – בעל תפקיד האחראי על הוצאה להורג

דיבאן – קיר עשוי מחמר מסביב הבית

חאקים – חכם, רופאה

טאנדיר – תנור לאפיית לחם

טאבצ'אן – במת ישיבה, על פי מסורת לאוכול או שתיהת תהה. מורדים נעליים ועולים על טאבצ'אן

מדרסה – בית מדרש דתי  גבוה ללימוד קוראן

מצאט – מיבנה לתפילה אצל מוסלמים

מאחמנחאטה – חדר האורחים

מינרט – מגדל, ממנו המואזין מזמין את מאמיניו לתפילה

מינבר – חלק מוגבע בתוך האולם במיסגד, ממנו האימם נותן דרשה.

מאחאלה – חלק מהישוב, מס' בתים או רחוב.

מיחראב – גומחה בכיוון מכה , כיוון תפילה

מואזין – משרת במסגד, מזמין לתפילה

יהודי בוכרה

יהודי בוכרה מהווים קבוצה אתנית ולשונית מיוחדת, המרוכזת באסיה התיכונה בעיקר בתחומי שתי רפובליקות : אוזבקיסטאן ותג'יקיסטאן.  המונח "יהודי בוכרה" ניכנס לשימוש תחילה ברוסית, ואחר-כך בלשונות אחרות. יש להניח כי יהודים ראשונים הגיעו לאסיה התיכונה כבר אחרי כיבושה של בבל על- ידי כורש מלך פרס  ב- 539 לפנה"ס.

330 – 1200

מסורת הנפוצה מייחסת את יהודי האזור לצאצאי גולי בבל, שהגיעו למקום בין השנים 559-331,  אחרי חורבן בית המקדש הראשון. מלכי שושלת האחימֶנים ישבו אותה עת בפרס, וכפי שתועד גם במגילת אסתר - ניהלו משם את רוב המדינות הידועות.מסתבר אם-כן שאזורים אלו היו מרכזיים ביותר.

סימנים יהודיים התגלו לאורך כל השנים באזורים  אלו. החוקר קלבן מתאר בית קברות שמצא,  ובו מצבות עתיקות מתוארכות לתקופה שלפני 1,500

שנים בקירוב, עם שמות עבריים כמו 'יוסף בר יעקב' וכדומה.

את שמם הנוכחי של ערי בוכרה, אנו פוגשים כבר בשנת 820. באזור התנהלו  באותה עת חיי יהדו  תוססים, אותם אפיינו אמונה איתנה, אדיקות ושמירה על תורת ישראל ומצוותיה. היהודים בלטו בעולם המסחר והתעשייה וקנו שם נכבד כבעלי תרבות גבוהה - ולמעשה רב

חלקם בפיתוח שיטות השקיה שנפוצו משם לרחבי העולם.

1200 – 1300  

רבבות יהודים ניהלו את חייהם בשלווה, עד שעברה באותם אזורים חרב משחית וכרתה את השגשוג והפריחה. במאה השלוש-עשרה, פלשו שבטים תורכים ומונגולים, שזרעו אנדרלמוסיה והרס בכל מקום. תהפוכות, כפי שידוע בהיסטוריה, פוגעות תמיד גם בקהילות היהודיות: לגיונות שודדים בהנהגת ג'ינגיס-ח'אן ב- 1220 פשטו על הערים, החריבו את בתי הכנסת והרסו את כל מוסדי התרבות ברחבי אסיה התיכונה, שנפלו ללא קום. ביד זדונית מוטטו את התעשייה והמסחר, הרסו את שיטת ההשקיה הייחודית; רצחו רבבות ומכרו לשבי מאות-אלפים. היתה זו שואה איומה לקהילות ישראל בבוכרה ומזרח רוסיה. בני הקהילות נפוצו לכל עבר, כשהצרות נמשכות ותכפות, תוקפות עוד אזור ועוד עיר. תקופה ארוכה נמשכו זוועות אלו, גם בידי יורשיו של ג'ינגיס-ח'אן, שליטים טטארו-מונגולים שהציפו את העולם בדמים בפרט לאחר שקיבלו על עצמם את דת האיסלאם. הגדיל לעשות תימור-לנג המוסלמי, שקבע את מושבו בסמרקנד והשליט את עריצותו על פרס וארצות אסיה התיכונה. תחת שלטונו נחשבו היהודים ככופרים, והם כמו בני דתות ואמונות אחרות - חויבו להמיר את דתם באיסלאם. בכוח גזירה אכזרית זו הוציא להורג את המסרבים, ומכר לשבי רבבות אחרים.

1300 – 1700

אין מידע מדויק אודות חיי היהודים בימי שלטון הח'אנים המונגוליים, אולם קיימות ידיעות מקוטעות, חלקן מתוך הספרות המוסלמית - מהן ניתן להסיק כי הישוב היהודי לא בטל לגמרי. כדרכו של עולם, כשתנאי המחיה הוקלו והגזרות רפו - החלו לצוץ נבטים חדשים של חיים יהודיים. ספרות שנשתיירה בידינו מהמאה הארבע-עשרה מעידה על תחייה זו. רבנים וחכמים, משוררים, דמויות מופת ואנשי רוח העניקו את השראתם על בני העדה במשך כל השנים. אין-ספור שירים, חיבורים ויצירות התפרסמו בכל התקופות, ועולמם התרבותי העשיר של יהודי האזור, כלל,  מעבר לנושאים היסטוריים ותנ"כיים , גם זיקה לארץ-ישראל, ספרות מתורגמת מפרסית ללשון המדוברת, פואמות ומקאמות העוסקות במאורעות שליוו את הווי חייהם, וחיבורים שונים המתארים את רדיפות היהודים. כך למשל מוצאים אנו את שירתו של איברהים אבו אל-כיר, שכונה בפי יהודי בוכרה בשם "אברהם שאעיר" - המקונן בשיריו על מות-קדושים של נתנאל כודאיידאד, יהודי שהועלה על מוקד אמונתו ונהרג בידי שליט מוסלמי.
יצירות אלו שימשו 'מזון רוחני' לרבים ונפוצו בקרב היהודים דוברי פרסית.

1830– 1790
במאה השמונה-עשרה, נשבה רוח יהודית חדשה בערי בוכרה. רבי יוסף ממאן, שליח ארץ-ישראלי, הגיע בשנת 1793 מעיר המקובלים צפת - לבוכרה. הוא נדהם מהריחוק התרבותי שמצא והחליט להשתקע במקום.  הוא הסתובב ביישובים ובערים ודאג להתחדשות חיי חברה קהילתיים ותחייה תרבותית בכל מקום, וכשהתבססה בעיר סמרקנד קהילה מאורגנת - דאג להביא את רבי מולא-בנימין בן מולא-יוסף צ'קצ'ק, כמנהיג רוחני לקהילה זו. במסורת הבוכרית נחקק שמו כ "אור ישראל" - כינוי המבטא את תחושת ההערצה שחשו כלפיו על התמורה שחולל במחוזותיהם. בהשפעתו החלה עלייה לארץ ישראל. שניים מתלמידיו, אב ובנו, עלו ארצה בשנת 1827 והם העולים הראשונים מבוכרה. המאמצים האדירים שנדרשו אותה עת, מנעו מרבים לעזוב את ארץ מולדתם ולעלות ארצה. ה'נחשונים' שבכל זאת הגשימו את המשאלה, עשו זאת תוך חירוף נפש, מסע רגלי לאורך מדבריות וטלטלה שלא כל אחד מסוגל לעמוד בה.

המאה ה-19

תקופה קצרה לאחר-מכן עבר האזור שינוי נוסף. ב-1866 סופחה טשקנט לרוסיה, ובמלחמה קצרה, שנתיים לאחר מכן - הושמדה סמרקנד ויהודיה נאלצו להצטרף לאחיהם שבבוכרה. רוב האמירות סופחה לרוסיה הצארית, הפעם החליטו השליטים החדשים לא להצר את צעדי היהודים והניחו להם לנהל חיים שלווים, אוטונומיים. אפילו גזירות 'תחום-המושב' ואיסורי פולחן שונים שהגבילו את יהודי רוסיה, לא פגעו ביהודי בוכרה. תלמידיו של חכם יוסף ממאן הצמיחו מנהיגות צעירה, והמשיכו בתנופה ובהתרחבות. גם במישור הכלכלי היו היהודים במרכזה של התפתחות תעשייתית מחודשת. רבים גילו את הפוטנציאל המסחרי הגלום ברוסיה השכנה, רכשו שטחי קרקע גדולים לגידול צמר-גפן, וסיפקו למדינות השכנות את תוצרתם, לאריגה ולטכסטיל. אחרים, סחרו בתוצרת הרוסית, והתפתחה אומנות הרוכלות, כשיהודים רבים נודדים ממקום יישוב למשנהו ומציעים למכירה את מרכולתם. עוד בלטו יהודים בתחום גידול הבקר ובחקלאות - והצד השווה לכולם היא התרומה המשמעותית לתורכֶסטאן הרוסית, שפרחה ושגשגה.

עולמם התרבותי של יהודי האזור נחשף לאורח חייהם של קהילות רוסיה ויצר אפיקי-קשר חדשים עם ארץ ישראל. בשנת 1868 פגש אר"ז וינדרבוים, עורך העיתון העברי "המליץ" באודסה, את העולה הראשון שניצל את הנתיב הרוסי בדרך לארץ ישראל - איש חינוך מבוכרה בשם ר' יוסף בן-בבאי, שהרביץ תורה לתלמידיו במשך עשרים ושלוש שנים - וכעת החליט לשים פעמיו אל ארץ ישראל. בראיון מקיף שקיים עמו, סיפר בן-בבאי על עיר מולדתו, שבאותה עת מנתה לדבריו כ-10,000 נפש. גם ממנו אנו למדים על המסחר ותעשיית-משי כמקור המחייה העיקרי. השלטונות נהגו לקבוע את גובה המס שהושת על כל אזרח לפי מעמדו והקטגוריה הכלכלית אליה השתייך. באותה עת שילמו העניים שלושה רובל לגולגולת; בינוניים, שישה רובלים - ועשירים שנים-עשר רובל לנפש.

למרות חלוקה עקרונית זו - השתרש גם נוהג מוזר שאיחד את היהודים בני כל המעמדות. בעת התשלום, היה הפקיד הממשלתי מעניק סטירה מצלצלת בפני משלם-המס היהודי ! מושל בוכרה, האמיר מוזאפר א-דין, למד אף הוא מעט ממנהגי שכניו הרוסיים, ואסר על נתיניו למכור נכסי-דלא-ניידי ליהודים.

המאה ה- 20

ראשית המאה העשרים הביאה מהפכה נוספת, הפעם - הפיכה צבאית: ,1905 נטל הגנרל סאמסונוב את מושכות השלטון, ומשום מה החליט "לארגן" את האוכלוסייה מחדש. הוא פרסם פקודת גירוש אכזרית על כל יהודי תורכסטאן, והתיר להם להתגורר אך ורק בבוכרה הבירה. עם זאת, נכבדי הקהילה ועשיריה, שעמדו בקשרי מסחר עם מדינות קרובות ורחוקות והחזיקו עמדות מפתח בתעשייה המקומית, הפעילו את השפעתם, ובהשתדלות מרובה עלה בידיהם לקבל רשיון מגורים בסמרקנד ובמספר ערים נוספות. לאור זאת, נבנה על-פי גזירת השלטונות גם בעיר סמרקנד רובע יהודי שנקרא "מחנה ישראל" ושלושת שכונותיו אוכלסו במהירות ע"י רבבות יהודים. גם כאן העדיפו האמירים המוסלמים, שלא להתערב בחייהם הפנימיים של היהודים, אולם לא נמנעו מידי פעם מלהצר את צעדיהם. כך נאסרה עליהם רכישת בתים ומגרשים מידי תושבים מוסלמים. נאסרה בניית מקוואות - מלבד מקווה אחת שנבנתה סמוך לבית הקברות, בשטח עזוב ושומם. כשבית הכנסת ניזוק והיה צורך לתקנו, אסר זאת האמיר.  עם זאת, התפתחה הקהילה השורשית, התרחבה ושגשגה. מנהיגיה התפרסמו כבעלי שיעור קומה; אנשי רוח, אמנים, רבנים וחכמים פעלו בקרבה - ואפילו פשוטי העם, יהודים שכיוונו את ליבם לאביהם שבשמים ועיצבו מורשת מפוארת לצאצאיהם. למעשה, שימשה הקהילה מרכז לחיים יהודיים באסיה התיכונה כולה.  העלייה מבוכרה הלכה וגברה, עד שנחרבה כליל פזורת-פאר זו, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה 1914. המלחמה, והמהפכה הרוסית שבאה בעקבותיה - החריבו את יהודי בוכרה עד היסוד, ערערו במידה רבה אף את קיומם של מתיישבי ארץ ישראל שסמכו את משענתם הכלכלית על אחיהם שבגולה.
ייתכן ולאור חורבן זה, גדלה חשיבותה ההיסטורית של השכונה בירושלים, שהפכה לאבן יסוד לתרבות והמורשת הבוכרית, ומשם המשיכו לפכות מעיינות התרבות הייחודית של העדה השורשית.
הקשר עם רוסיה, שהניב את נתיבי העלייה הראשונים לישראל - הוא גם שהמיט על בוכרה וגלילותיה את החורבן הגדול ביותר בתולדות יהודיה. לאחר ששככה סערת מלחמת העולם הראשונה, נקשר גורל האזור עם גורלה של רוסיה השכנה.

באותה עת, תפסה אנדרלמוסיה כללית את מקומם של המדינות החרוכות מתימרות העשן של המלחמה הקשה - ואל השטח נכנסו קבוצות מזוינות של מורדים מוסלמים, שאיימו על כל סיכוי ממשי להחיל שלטון מאורגן ומסודר במקומות פעילותם.
כל יום ראשון בשבוע, שנודעו כ"ימי שוק" - היו המקיפים את אזור השוק שבמרכזי הערים, ושודדים את כספם וסוסיהם של הקונים, עם מרכולתם של הסוחרים. את זממם היו מבצעים במהירות בזק, ומתחמקים לפני בוא המשטרה. היהודים, באופן מיוחד, סבלו מאוד מפורעים אלו.
בתחילה, ראו התושבים תועלת מכניסתם של הבולשביקים לאזור, מאחר ובתהליך נטילת מושכות השלטון באזור , מיגרו בכוח רב את תופעת הכנופיות. אולם כמו בכל מדינות האזור,  גם בבוכרה וגלילותיה החלו לנשב רוחות הקומוניזם.

הרב אליעזרוב נולד ברוסיה ב-1863  למשפחת חסידים שורשית, המיוחסת לבית מנהיגי תנועת חב"ד-ליובאוויטש. בהיותו כבן 10 עלתה משפחתו לארץ ישראל, והצטרפה לקהילה הגדולה והדומיננטית של יהודי חברון. תחת שבטם של ענקי הרוח בעיר האבות, שקד העילוי הצעיר על תלמודו ובלט בכשרונותיו וידענותו - עד שנבחר לכהן  כרבה האשכנזי של העיר בשנת 1903. הוא עמד בקשר,במשך כל השנים, עם היהדות המפוארת ברוסיה ועם מנהיגיה הרוחניים, ובעיקר נקשר לרבי שלום דוב בער, נשיאה החמישי של ליובאוויטש. באחד מביקוריו בחצר הרבי, נסע ע"פ הוראתו, לסמרקנד, בכדי לעמוד על מצבם הרוחני. כשהגיע לאזור, מצא קהילה גדולה אך מצב רוחני מעורר דאגה, בעיקר לאור הגירת רבים ממנהיגיה וחכמיה לארץ ישראל. הוא נטל על-עצמו את המשימה, ובשנה בה יצאו רבים להצטרף לשכונת 'רחובות' ולהשתקע בארץ ישראל 1890 - עשה הרב אליעזרוב את הדרך ההפוכה, ובא לכהן כמנהיג רוחני ליהודי בוכרה וסביבותיה.

באותם ימים, כאמור, היתה רוסיה מרכז החיים היהודיים ובעריה ישבו מנהיגים רוחניים רבים שהשפיעו משם על כל העולם היהודי. קרבתה של בוכרה לרוסיה, סייעה לרב אליעזרוב להנהיג את קהילתו החדשה תוך הידוק הקשר עם מנהיגים יהודיים ברוסיה - ובשילוב 'גיחות' תכופות לשהייה עם בני משפחתו ושומעי לקחו בארץ ישראל, בעיקר יהודי חברון שממש באותה תקופה בחרו בו לכהונה הרמה של רב ראשי בעיר גדולה זו (שלפני פוגרום תרפ"ט 1929, היתה עיר ואם בישראל ואירחה את הגדולה בקהילות הארץ).הרב אליעזרוב פתח בפני יהודי בוכרה את עולמה של חב"ד. הוא חינך את תלמידיו לאמונה בהשגחה-פרטית תמידית של הבורא, למסירות-נפש מוחלטת על שמירת המסורת והמורשת - לצד חשיבות השמחה בעבודת ה' ועקרונות נוספים מבית היוצר של שיטת החסידות.

הוא הנחיל בקרבם תכונות יסודיות, שברבות הימים היוו אבן יסוד ומקור השראה לתעצומות נפש, שכל-כך נחוצות יהיו בעתיד הקרוב, עם פרוץ מהפיכת האתאיזם הקומוניסטי. בכירי תלמידיו, הם שיהפכו מאוחר יותר לחכמי העדה ומנהיגיה - דמויות הפאר שלהם חבה העדה את הישרדות מורשתה עד ימינו.

כ-14 שנים פעל הרב אליעזרוב בבוכרה, כאשר סביב שמו נקשרה הילה מופתית. סיפורי נסים יוחסו לו והיו שהאמינו כי הוא מצוי בקשר אישי מתמיד עם אליהו הנביא... תלמידים מובהקים נקשרו אליו בעבותות אהבה ושתו בצמא את תורתו; סוחרים ובעלי עסקים ביקשוהו להצטרף כ'שותף' בעסקיהם - ובד בבד התגייסו לממן את עלויות פעילותו בביסוס קהילות היהודים, משכורתם של השוחטים, המוהלים ו'כלי-הקודש' האחרים בכל מושבות בני ישראל. בזכות קשריו עם השלטונות והשפעתו על נשיא המדינה ואנשי הממשלה, הביא להקמת שכונות נפרדות ליהודים, הקנה להם זכויות אוטונומיות - פעולות שבמבט היסטורי חשיבותן לא תסולא בפז, ותוצאותיהן היתה מניעת נישואי תערובת, התבוללות וסממני ניכור נוספים שפגעו בשאר קהילות יהודי ברית המועצות.

קשה לאמוד במדויק את מספר יהודי אסיה התיכונה עד למחצית השנים של המאה ה- 19. במאה ה-12 התגוררו  כ- 50000 יהודים בסמרקנד בלבד.

אפשר להניח על יסוד המיפקדים הסוביטיים ולפי הערכות שונות כי בשנת 1970 היה מספר בני העדה המתגוררים באסיה התיכונית הסוביטית בין 30000 עד 35000 נפש, אבל באותה תקופה לא כל היהודים הצהירו על יהדותם. לפי מקורות מסוימים בפועל חיו אז 103000 יהודים  באוזבקיסטאן.

ב- 1939 במסגרת הסכם בין רוסיה הסוביטית וגרמניה, נכבשו שטחים במערב אוקראינה עד קו נהר בוג-נארב. כול האוכלוסיה היהודית, ולא רק היהודית פונתה למרכז אסיה, לאוזבקיסטאן, לקאזחסטאן, ולאזורים אחרים. עם סיום המלחמה, אוכלוסיה זו חזרה ברובה לפולין ולאחר מכן לארץ ישראל.

חלק מאוכלוסיה זו, התגיסה בשלבים הראשונים של המלחמה לצבא אנדרס, והגיעה לחזית דרך אירן, ארץ ישראל, לאיטליה. חלק אחר של האוכלוסיה היהודית התגייס ליחידה הפולנית, דיביזיה ע"ש ט.קושציושקו במסגרת החזית המזרחית לצד הצבא הסובייטי. יחידה זו קיימה קרב ראשון נגד צבא גרמני בישוב לנינו, השתתפה בשחרור ווארשה, בהמשך המלחמה לקחה חלק בקרב על ברלין. דגל פולני הונף על יד הדגל רוסי על הריכסטאג.

כ- 1000 ילדים יתומים הגיעו לארץ ישראל דרך טהראן – והם מכונים "ילדי טהראן".

ב- 1959 היו רשומים 94344 יהודים באזבקיסטאן (1.2% מאוכלוסיה כולה). 50.4 אלפים התגוררו בטאשקנט.

בשנת 1994 שליחי הסוכנות היהודית דיווחו על:   

45000 יהודי טאשקנט 

8000  יהודי סמרקאנד
8400 יהודי בוכרה
כלומר סה"כ                     614000     יהודים  

ב- 1990 עלו ארצה 20.192 יהודים, וב-1991 13.515 עולים חדשים (כולל 7180 מטאשקנט,  1220  מאנדיגאן , ב- 1992 עלו - 5533 ושנה אחרי זה ב- 1993 עלו 8471 יהודים.

ביבליוגרפיה

-  Central Asia – Lonley Planet

-  בעקבות אלכסנדר הגדול – מסע מיוון לאסיה – מייקל ווד -  הוצאה לאור של הד ארצי.      

www.haolam.co.il/dest/asia/uzb.shtml

www.cia.gov/cia/publications/factbook/geos/uz.html

• Respublika Uzbekistan -  מדריך אנציקלופדי
• התפוצות מזרח אירופה – בעריכת יעקב צור, פרק על  יהדות בוכרה מאת מיכאל זנד דף 143                           

• פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם – בעריכת חוה לצרוס-יפה, הוצאת ספרים  רשפים.
• דרכי הבסמים – רצף מאמרים בעריכת עזרא אוריון ואבנר גורן, הוצאת רשות העתיקות
•  
• ליצירת קשר לחץ כאן.