שיירות במדבר - תיאור

גוף השיירה - החל מסוף האלף השני לפנה"ס נכלו בו גמלים הנושאים מטעני סחורות, אספקה, מים, סוחרים ונוסעים שונים.
מספר הגמלים נע ממס' בודדים ועד מאות אחדות ואף יותר..

המנהיג - ("באשי"- בערבית) על פי רוב נבחר בידי הגורם היוזם: ממלכתי, שבטי, איגוד סוכרים וכו'. אחריותו הייתה כוללת :
משלב התארגנות השירה ועד פיזורה בעיר היעד. ברוב המקרים היה זה שייח' בדוי חזק וידוע במרח

בעלי תפקידים - נוספים בשיירה לעזרתו של המנהיג: מורה דרך, לא פעם אב ובנו המתלמד, אמרכל, רצים, משרתים, שומרים.

נהגי הגמלים - בעליהם או נהגים שכירים, אחד לכל גמל או לגמלים אחדים.

הגמלים - סופקו ע"י היוזם או על-ידי שבטים מגדלי גמלים, במרחב הסמוך לעיר המוצא

אל שיירה צורפו גמלים ללא מטען לצורך ההחלפה. לעתים שבט אחד הוא שהנהיג, סיפק את הגמלים ויאבטח את השיירה
סוג של בלעדיות, מונופול.

הכנות ליציאה - לכל יציאת שירה, בכל היקף שהוא, קדם שלב פעלתני של התארגנות: ריכוז הון, בחירת המנהיג, ריכוז
המטענים, גיוס גמלים ונהגי גמלים, מינוי מטה, הסדרת חוזים וביטוח, הסדרת הסכמי-מעבר עם "מלכי הארצות" , בעיקר
שייחים בדויים וגיוס יחידות משמר. שלב זה יכול היה להימשך עד חודשיים- שלושה.

ציר התנועה - נבחר על-ידי המנהיג מבין הצירים שהיו, בכל התקופות הנזכרות, כבר "עתיקים כזמן", לאור הערכות – מצ
שלקחה בחשבון שיקולי עבירות, עונות השנה, מצב מקורות המים במרחב, מצב המרעה, מצב הביטחון לאורך הצירים השונים,
גובה התשלומים שיש לשלם עבור מעבר, יחסי-הכוחות בין השבטים ובין האימפריות וכו'.

צורת התנועה - השירה נעה על-פי רוב במתכונת קבועה: המשמר הקדמי עם מורי-דרך, נעו קילומטרים אחדים לפניה,
אחריהם נעו המנהיג ומטהו, ואחריהם השירה עצמה, כשלאורכה נעים, פרושים אנשי המשמר.

- השהיות בדרך במשך היום היו קצרות. בתנאי שרב קשים הייתה שהיית הצהרים  ארוכה יותר.

- הכניסות לחניון לילה בשטח הייתה בדרך כלל שעה שעתיים לפני שקיעת השמש לפריקת הגמלים,        
  לפיזור למרעה ולהתארגנות לקראת הלילה, כאשר המטענים מסודרים במעגל- כעין חומה,
  שבתוכה מאהל, ומחוצה לה מוצבים זקיפים. גמלים נכבתו והורבצו בחוץ.

- בחניון לילה בתחנות דרכים הוכנס, כנראה, לחצר החאן רק חלק מן השירה או רק המטענים,
  המטה -  ועשירי הסוחרים. אלה היו מבלים ערב בבתי - המרחץ ולנים בחדריו.

- לעתים מוזכרת תנועת שיירות גם בשעות הלילה - כנראה בלילות ירח.

מהירות התנועה ומשקל מטענים - אלה הושפעו מעומס הגמלים, ממספרם, מעבירות השטח, מעונות השנה,
ממצב
המרעהממקורות המים וכו'. לדוגמה המסע שאורכו כ- 2000 ק"מ ארך 30 - 70 יום. גמלי רכיבה רכובי
מסוגלים לנוע כ 5- 9  ק"מ

בשעה, במשך 10 - 20 שעות ברציפות בשטח נוח. גמלי משא עמוסים נעים כ- 4 ק"מ בשעה

כ- 30 - 40 ק"מ ביום.

תודות למבנה גבו הקמור יכול הגמל לשאת משאות כבדים יותר מאלה שיכולים לשאת הסוס, הפרד או
החמור. המטען מועמס על גבו על-פי-רוב כשהוא רובץ, ואם המשא כבד מדי עבורו – הוא לא יוכל
להתרומם על רגליו האחריות. אם הצליח בכך, יצליח להתרומם גם על רגליו הקדמיות בקורפוס - הגמלי
הבריטי במלחמת- העולם הראשונה, נשאו הגמלים כ- 200 ק"ג. גמלי הנוודים בסהרה נושאים כיום, בדרך
כלל עד 150 ק"ג. גמלי- משא גדולים שמשקלם כ- 600 ק"ג יכולים לשאת כמחצית ממשקל גופם בקצב
מסע רגיל.

התבנית: מצודה - חאן - מקור מים -  כתחנת - דרכים, מופיעה ונמשכת בשינויים קלים בכל התקופות
הנזכרות. יחידות- המשמר שהוצבו בתחנות אלה, היו שילובים אתניים שונים של צבא אימפריאלי ומקומיים.
המרחק בין תחנה לתחנה היה בין יום הליכה לבין ימים אחדים (ישנם העדויות הארכיאולוגיות לתחנו
בחיג'אז או בעומק המדבר הסורי וצפון-ערב). עם התקרבות למקור מים, היו הגמלים מריחים אותו מרח
הגמלים "הריקים" היו מאיצים, מקדימים את השירה ומדליחים את המים ברגליהם.... בתנאי צמא הייתה
מתפתחת תחרות סמויה ואכזרית בין נהגי- הגמלים על השקית גמליהם.

ניווט -  על פי כוכבים בכול שיירה היה מורה דרך . לעיתים היו השבילים נמחים בסופות החול והאבק,
והבאשי היה מאבד את הכיוון על-פני המישור האינסופי. הוא היה מחנה את השיירה עד הלילה כדי למצוא
על-פי הכוכבים. על – פי כוכבים המורה דרך או מנהיג ידעו להגדיר מקומות בהם דרבישים היו תוקפים א
השירות.

דרבישים - שודדים במדבר, בשלב מאוחר יותר עסקו העברתם של אנשים לאיסלאם.

הגמל החד-דבשתי - נפוץ בעיקר בדרום-מערב אסיה וצפון-אפריקה, כולל מזרח - התיכון

הגמל הדו-דבשתי - נפוץ בעיקר במדבריות הקרים של אסיה המרכזית.

תהליכים אבולוציוניים בשילוב תכונות פיסיולוגיות ודרכי התנהגות, הביאו להתאמתו של גמל להישרדות
בסביבה מדברית. 

 ליצירת קשר לחץ כאן.